שלמה שפירא
דוד בן-גוריון - היחסים עם הפועל הערבי - מוטלת על הפועל העברי האחריות להרמת מצבו של הפועל הערבי בארץ -מתוך הרצאת-ועידה ב- כ"ג חשון תרפ"ז, 1926
בהוצאת - מפעלי תרבות וחינוך - ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, 1964
איני יודע אם הקושי של מצבנו ברגע זה מכשיר את הפועל בארץ ליחס רצוי והבנה נכונה בשאלה מסובכה זו שקוראים אצלנו "ארגון משותף". חוששני שהמצוקה הגדולה עלולה להביא בקרבנו לריאקציה בהרבה דברים. ולמרות זאת רואה אני חובה לעצמי להגיד בענין זה את אשר על לבי. אם נכון הדבר - ולי אין ספק ש- "אחדות העבודה" מאמינה בדבר זה - שהפועל העברי בארץ ישראל נושא את האחריות המלאה לכל המפעל הציוני ולגורלה של ארץ ישראל. הרי מוטלת עלינו על הפועל העברי האחריות להרמת מצבו של הפועל הערבי בארץ. לא באנו לארץ כאורחים: ארץ ישראל אינה לנו אכסניה. עלינו לעצב את ההיסטוריה החדשה של הארץ ולהכריע בגורלה - ולא ייתכן שנתעלם ממציאותו ומגודלו של העובד הערבי בארץ. בתור סוציאליסטים יש לנו אמונה עמוקה בצדקת המפעל הציוני שלנו, בהיות הציונות תנועה של שחרור ושל גאולה. הנקיה מכל שמץ של שעבוד, עושק וקיפוח. בכוח הכרה מוסרית זו אנו עושים את עבודתנו בארץ - וחברה זו אומרת לנו, שהעובד הערבי הוא אחינו לגורל ושותפנו למולדת. עתידו-עתידנו. ואנו אחראים לו. השאלה אינה רק מוסרית בלבד, כי אם כלכלית, חברתית ומדינית. לא יעלה על הדעת שנצליח להתבצר בארץ, ליצור בה מעמד-פועלים יהודי גדול, להכניס המוני יהודים לעבודה ולבנות משק יהודי בר-קיימא - אם בצד הפועל היהודי והמשק היהודי יישאר לאורך ימים פועל ערבי ירוד, בלתי-מאורגן, אשר יתחרה בנו ויראה בנו את אויבו. רחוק אני מהאשליה זו של קלי-מחשבה ידועים בהסתדרות, הרוצים להשלות את נפשם ואת נפשנו, שאפשר בכוח החלטה ומסגרת אורגניוציונית לסתום במהרה את התהום שבין הפועל העברי והערבי ולטשטש את ההבדלים העצומים ברמת חייהם ולהסתלק מהצרכים המיוחדים של הפועל היהודי והערבי. ואולם אין לי כל ספק שבלי עזרה נאמנה מצד הפועל היהודי לפועל הערבי - ניכשל גם אנחנו, כי אי אפשר לקיים לאורך ימים מחיצה מלאכותית בין עבודה זולה, משועבדת ובלתי מאורגנת, ובין עבודה יקרה, מאורגנת וחדורה רוח מעמדית. לא רק הפועל היהודי - גם המשק היהודי אינו מעוניין בקיום פועל זול במשק הערבי. כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם גם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה. בעל בית מלאכה והחרושת הערבי מתחרה בבעל בית המלאכה והחרושת היהודי בתנאים בלתי-שווים. ולא תקום בארץ חרושת יהודית המיוסדת על עבודה עברית יקרה, אם בצדה תתקיים חרושת ערבית זולה...אנו עומדים לא רק בפני השאלה הקשה של מציאות עבודה זולה המתחרה בנו, כי גדולה מזו הסכנה של העבודה הזולה עוד יותר בארצות השכנות, ועם חדירת ההון הפרטי לארץ יש חשש שיכניסו לארץ המוני עובדים זולים ממצרים, עבר-הירדן, ארם-נהריים ועוד. הנעמוד במלחמה קשה זו נגד הכנסת עבודה זולה מן החוץ בלי השתתפותו הנמרצת של הפועל הערבי בארץ, והאם תבוא השתתפות זו, אם רמת-חייו ושכר עבודתו לא יורמו בעזרתנו האקטיבית והנאמנה? אולם אסור לנו לראות את הפועל הערבי ויחסנו אליו רק מבחינת התועלת בלבד. אנו רואים את עצמנו כמטרה עצמית, ולא אמצעי למה שהוא ולמי שהוא, וכך אנו מחויבים לראות את האחרים. הישוב הערבי בארץ הוא חלק של הארץ הזאת והוא מטרה לעצמו, והיחסים שבינינו מחויבים להיות יחסים של ערכים מוחלטים ושווים. וזהו היסוד האמיתי של ההכרה הציונית, זהו היסוד ההכרחי של ההכרה הסוציאליסטית - ובעבודתנו בארץ לא נוכל לעשות הכרה זו פלסתר. המסקנה המוכרחת הנובעת מתוך הכרה זו היא, שאין אנו רשאים להתבדל מהפועל הערבי, ואין אנו צריכים להתבטל מפניו. אין אנו רשאים להתנכר לחיי המוני העובדים בני הארץ ולהניחם בעבודתם, ואין אנו צריכים להימנע ממטרת-חיינו מפני אי-הבנה שבה נפגשת עבודתנו עם שכנינו...
הישמע הפועל הערבי את שפתנו זו? לא אנו צריכים לתת את התשובה. את יחס הפועלים הערבים אלינו לא אנו נקבע. עלינו לקבוע את יחסינו אליהם. והיחס הזה יכול להיות רק יחס של חברים בברית-העבודה. נעשה זאת---ברית-העובדים העברית-ערבית המבוססת על שתי חטיבות לאומיות אוטונומיות, המנהלות כל אחת את פעולתה המיוחדת ברשותה הגמורה ועל אחריותה המלאה והברית מנהלת את כל הענינים המשותפים, אשר בלי ספק ילכו ויתרבו במשך הזמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!