שלמה שפירא
ויקטור הוגו - תותח הקורבטה / יוליוס קיסר - הפלישה לבריטניה / סטנדאל - מבט אישי על ווטרלו/ ת.א. לורנס - לפוצץ רכבת / ורגיליוס - הסוס הטרויאני / וינסטון צ'רצ'יל - הסתערות פרשים באומדורמן - משרד הבטחון. ההוצאה לאור -1984
ויקטור הוגו (1802-1885) זכה למעמד משורר לאומי בצרפת, ובמותו שבע ימים ועטור תהילה, נערכה לו הלוויה לאומית ונקבר בפנתיאון, לצד גדולי האומה. /// מסיפור "תותח הקורבטה-התותח בזעמו : אחד מתותחי הסוללה, (קנה בן עשרים-וארבע פאונד היורה פגזים של כ- 12 ק"ג) השתחרר וניתק ממקומו. מבין כל אסונות הים אין נורא מזה, אין דבר מפחיד יותר העלול לקרות לספינת-מלחמה המשייטת במלוא המהירות בלב ים. תותח המתנתק מכבליו נהיה באחת לחיה על-טבעית שאין-לה-שם. זוהי מכונה שמהותה משתנית והיא הופכת למפלצת. גוש המתכת שועט על אופניו, משנה כיוון בחדות ככדור ביליארד, עולה ויורד עם הגלים, עובר ושב, נעצר נראה כמהרהר, חוזר למסלולו, דוהר כחץ מקשת מקצה האחד של הספינה למשנהו, חג על מקומו, מתחמק, נמלט, מזדקר על גלגליו האחוריים, נחבט, מבקע, רוצח ומשמיד. כמוהו כאייל החובט ראשו בקיר - אלא שכאן האייל הוא מברזל, והקיר מעץ. החומר יצא לחופשי , אפשר לומר שעבד נצחי זה נוקם את נקמתו. נראה כי כל הפראות והרוע האצורים במה שאנו קוראים "עצמים דוממים", מגיחים כאן ומתפוצצים כאן בבת אחת...אין חסר-רחמים וקשוח לב מזעמו של העצם חסר-הנשמה. גוש זועם ומטורף זה מדלג כפנתר , כבד כפיל, זריז כעכבר, עקשן כקרדום, בלתי-צפוי כנחשול ים, מכה בפתאום כברק וחירש כבור-קבר...אפשר לדבר בהיגיון אל כלב, להדהים שור-פר, להטיל קסם על נחש-בריח, להפחיד נמר ולרכך לבו של אריה, אך אין כל דרך וכל אמצעי לגבור על המפלצת הזו, תותח שניתק מכבליו. אינך יכול להורגו, מפני שאינו חי, ובו בזמן הוא שוקק חיים, חיים חורשי-רוע שמקורם באינסוף...אין רחמים בדין!
גאיוס יוליוס קיסר ברומא, 100 שנים לפני הספירה, מצביא ומדינאי כאחד היה מקורי, רב-תושייה וחסר מעצורים ובעל יכולת נדירה לצפות את הנולד...השלים את תבוסת מתנגדיו מבית והכין את צבאו למסע מלחמה כנגד הפרתים במזרח. יומיים לפני צאתו למסע זה, בשנת 44 לפנה"ס, נרצח בפגיונות חבורת קושרים בראשותו של ברוטוס, ובמותו פרצה מלחמת אזרחים בכל עוזה...היה זה קיקרו עצמו, גדול נואמיה של רומא, שקבע...כי בכתבים אלה יש מהשלימות והאליגנטיות של יצירה היסטורית מוגמרת. על הפלישה לבריטניה (גאליה) כתב "יוליוס קיסר": בהמשך שאריתו הקצרה של הקיץ, ולמרות שבארצות אלו - שהרי גם גאליה כולה משתרעת לפאתי צפון - החורפים מקדימים לבוא, החליט קיסר בכל זאת להמשיך דרכו לבריטניה, וזאת כיוון שגילה, כי כמעט בכל המלחמות עם הגאלים, אותה ארץ הושיטה סיוע לאויבנו. ואף שעונת השנה קצרה מלהספיק להמשכת המלחמה עד סופה, סבור היה שתצמח לו תועלת מרובה אם אך ייכנס לאי ויעמוד על טיבו של העם, וילמד דעת על ישוביו ועל נמליו ומקומות הנחיתה, שרובם ככולם לא היו מוכרים לגאלים. שכן, בדרך כלל, איש מבלעדי הסוחרים לא יסע שמה, ואף המה אינם מכירים ולו חלק אחד ממנה, לבד מחוף הים ואותם מחוזות הנמצאים מול גאליה. שכן, לאחר שזימן אליו את הסוחרים מכל המחוזות מול גאליה. לא עלה בידו להיוודע לא על גודלו של האי, לא על העמים היושבים בו ועל מספריהם, ואף לא על שיטת המלחמה אשר בה ידיהם אמונות, או על המנהגים הנקוטים בידיהם, או על הנמלים המתאימים לקליטת מספר רב של אניות גדולות. הוא משגר לפניו בספינת-מלחמה את קאיוס וולוסנוס, על-מנת שיקנה דעת על-אודות הפרטים הללו קודם שהוא עצמו ינחת על חופי האי...ועמם קומיוס , אשר אותו, לאחר שהדביר את האטרבאטים המליך עליהם - והוא איש אשר יקר בעיניו בגין אומץ לבו והתנהגותו, ואשר חשב כי ישמור לו אמונים, ואשר נודעה לו השפעה גדולה באותן ארצות. ועליו הוא מצווה לבקר במדינות רבות ככל שיוכל, ולשדלן לקבל עליהן מרצון את חסות עמה של רומי, ולהודיען שבתוך זמן קצר יבוא אליהן.../ המורינים בגדו בו ו- לביאנוס לחם בהם...בעבור ההצלחות הללו ציווה הסינאט, לאחר שקיבל את אגרתו של קיסר, על עשרים ימי הודייה..
סטנדאל - מבט אישי על ווטרלו - בקרב ווטרלו, בשנת 1815, הנחילו כוחות בעלות-הברית בפיקודו של ולינגטון האנגלי תבוסה ניצחת לצבא הקיסרי הצרפתי של נפוליאון. / ...פבריציו אישר את כל דבריה. זו היתה הדרך היחידה שהיתה לפניו לשמוע עצות טובות. אינני יודע ולא כלום על אורחות-הנוהג של הצרפתים הללו, אמר אל נפשו, ואם לא ידריכני מישהו, עוד אגיע לכך שישליכוני לסוהר, ויגנבו ממני את סוסי. - קודם כל אמרה לו "השקמית", שהיתה לו יותר ויותר לידידה, הודה שלא מלאו לו עשרים-ואחת שנה: בדוחק אתה בן שבע-עשרה. היתה זו האמת ופבריציו התוודה על כך בסבר פנים יפות. - הנה כן, אין אתה לגיוס: הרי זה רק בגלל עיניה היפות של הגברת שאתה הולך לשבור לך את העצמות. לשחת! איזה גועל מצדה. אם יש אתך עוד אחדים מן הזהובים הללו שנתנה בידך, צריך ראשית-כל שתקנה לך סוס אחר. ראה כיצד הבהמה זוקפת את אזניה כשקול התותח מנחר מקרוב מעט, הרי זה סוס אכרים שיביא עליך מיתה, משרק תהיה בחזית. העשן הלבן הזה, שאתה רואה שם ממעל למשוכה אלה הם אשי הפלוגה, קטני! הנה כן, הכן עצמך לבהלה כהלכה, כאשר תשמע את הכדורים שורקים . לא יזיק לך לאכול משהו כל עוד יש לך זמן לכך. פבריציו עשה כעצה הזאת, ובהושיטו נפוליון לשקמית, ביקש ממנה ליטול לה תשלום. כואב הלב לראות! קראה אותה אישה, הקטן המסכן אינו יודע אפילו לבזבז את כספו! ראוי וראוי היית שאחרי שאטול את הנפוליון שלך הייתי מריצה את "פרגית" שלי בדהרה הגדולה שלה, לעזאזל אם היתה הבהמה שלך יכולה להשיגני. מה היית עושה, פתי, בראותך אותי מסתלקת? למד לדעת כי כשהאכזר רועם, אין מראים לעולם זהב. קח, הנה לך שמונה-עשרה פרנק וחמישים סנטים וסעודתך עולה לך שלושים סו. ועתה, עוד מעט יהיו לנו סוסים כדי ממכר. אם הבהמה קטנה, תתן בעדה עשרה פרנק, ובכל מקרה שהוא, לעולם לא יותר מעשרים פרנק, ואפילו זה יהיה סוסם של ארבעת בני אמון...עלי לעזבך, קטני, אמרה הקפילית/השקמית אל גבורנו, אבל באמת אתה מעורר בי רחמים, אני הוגה אליך חיבה, לכל הרוחות! אינך יודע כל מאום על כל מאומה, אתה תימעך לך כשם שאלוהים הוא אלוהים! בוא לך אל הששי אתי... אני מבין היטב שאינני יודע כל מאומה, אמר פבריציו, אבל אני רוצה להילחם וגמור עמי ללכת לעבר העשן הלבן הזה...האנשים הללו הנמלטים בדרך המלך מראיהם כעדר כבשים...הם פושעים כמו כבשים נפחדים,,,לא נעלים כלל שפבריציו היה מרוצה מאוד מעצמו, אחרי שדיבר על הכבשים...מבטאו הצרפתי של פבריציו היה גרוע כדי כך, שחבריו דמו לראות בדבריו נעימה של עליונות...דבר שהיה כצנינים בעיניהם כאשר פבריציו, להיפך, החל חש כלפיהם רוב ידידות...עוד מעט ועינו של פבריציו הבחינה בשקמית: היא הלכה ברגל, עיניה אדומות, והיא בוכיה...נשדדו, אבדו, נגנבו קראה השקמית בתשובה על מבטו של גבורנו. הלה, בלא הגד מלה, ירד מעל סוסו, נטלו ברסנו ואמר אל השקמית: עלי. היא לא חיכתה שישנה לה...רק ישבה והיא החלה סחה לפבריציו את פגעי הלילה...אבל הגה רוך ידידות אל השקמית...
ת.א. לורנס (לורנס איש-ערב) - "לפוצץ רכבת" - פיצוץ רכבות היה מדע מדוייק כאשר נעשה במחשבה תחילה, באמצעות כוח מספיק ובסיוע מכונות-יריה שהוצבו בעמדות מתאימות. בהיעשותו בצורה מרושלת ובאי-סדר עלול היה להפוך מסוכן. הקושי, בפעם זו, נבע שצוותי מכונות-היריה שעמדו לרשותו היו הודיים (מהודו), והללו, חיילים טובים ככל שהיו על בטן מלאה, אך תיפקדו רק כחיילים-למחצה בתנאי קור ורעב. לא היה בדעתי לגוררם עמדי בלי מזון להרפתקאה, שהייתה עשויה להתמשך שבוע ימים. לא כן לגבי ערבים, שבהרעבתם אין משום התאכזרות כלשהי: הם לא ימותו אם יצומו כמה ימים, וייטבו ללחום כתמיד גם כשבטנם ריקה. עם זאת, בהגיע מים עד נפש, עדיין יכולים לשחוט גמל-רכיבה ולאכול מבשרו. ההודים, לעומתם אף שהיו מוסלמים, סירבו עקרונית לאכול בשר גמל. הסברתי סוגייה זו של עניין המזון. / עלי אמר מיד, כי די אם אפוצץ את הרכבת, ואניח לו ולערבים אשר עמו לעשות ככל שיוכלו כדי להשתלט על הריסותיה בלי סיוע של מכונות-ירייה. ומאחר שבמחוז שליו זה זה האפשרות שניתקל ברכבת-אספקה, ועליה אזרחים או רק משמר קטן של חיילי מילואים, היתה סבירה והסכמתי ליטול עלי את הסיכון...הם שלחו להודיני כי רכבת זו, בהיותה רכבת ענקית, מתקרבת לאט לאט. תיאבוננו התעצם ככל שתהיה ארוכהיותר כן ירבה השלל. אחר-כך דיווחו שעצרה , ושוב התחילה לנסוע...עשרת קרונות-המשא הראשונים היו פתוחים וגדושים בחיילים, אלא ששוב היה מאוחר מכדי לבחור, כי שבהימצא הקטר בדיוק מעל למוקש, דחפתי כלפי מטה את ידית ההפעלה של תיבת הפצץ. מאום לא קרה...או אז תפשתי כי אירעה תקלה במנגנון, וכי אני כורע ברך על שפתו הגלויה לעין של ערוץ מים, כשרכבת חיילים טורקית זוחלת ועוברת לפני במרחק קטן ביותר בסביבה. מאחורי היו כמאתים יארד של שטח פתוח כאילו הייתי העצם הבולט, עד למחסה שמעבר לו היו הערבים שלי חמישים יארד ממני וממתינים...גבה של קרונית-הבלמים שבזנב הרכבת נעלם לאיטו בין קירות המבתר הצפוני...
ורגיליוס - הסוס הטרויאני - עלפי המיתולוגיה היוונית היה זה רק מעשה ההונאה של הסוס הטרויאני, שאיפשר את פריצת הצבאות היווניים לתוך חומותיה של טרויה, באסיה הקטנה, לאחר שנים ארוכות של מצור אכזרי, מתיש, אך חסר תוצאות -אודיסיאוס - אחד ממפקדי הצבא היווני וגיבוריו.../ ...עד כה ועד כה, והנה רועים טרויאניים באים בקול תרועה גדול והם גוררים אל המלך איש צעיר שידיו כפותות לו מאחור, שבעיניהם לא היה אלא נוכרי, מרצונו שלו השליך עצמו מנגד בדרכם למען סייע למזימה זו לפתוח את טרויה לפני בני-יוון: איש נחוש בדעתו ונכון לאשר יבוא, אם להגשים את מטרתו הבוגדנית, ואם להסגיר את נפשו למוות בטוח. בחורי טרויה, רוגשים וגועשים, חופזים מכל עבר ונדחקים ברוב להיטותם לראותו, ומתחרים איש את חברו בהטחת עלבונות בשבוי. ועתה, שמעו את מירמת בני-יוון, ויהי לכם מעשה נפשע זה משל לאומה כולה. שכן, עודנו ניצב בקרב ההמון הלוטש בו את עיניו...למראה דמעותיו אנו חסים על חייו ולבנו נכמר מרחמים...בתום לבב,תשובות על השאלות האלה: לאיזו תכלית הם בנו את הסוס כביר -המידות הלזה?..."טרויה לעולם לא תימחה מעל פני האדמה בחרב בני-יוון...הם דוחקים פה אחד להעביר את הפסל למכונו הנאות, ומעתירים על האלה שתטה להם את חסדו...והנה היא מתקדמת וקרבה ובאה, חזותה מאיימת, והנה כבר ניצבת היא בלבה של העיר...עד הציבנו לבסוף את המפלצת האימתנית במצודה הקדושה...מפארים את מקדשי האלים בכל העיר בענפי חג...ו- "סינון" שרצון האלים היריבים סוכך עליו, באישון לילה פותח את דלת כלא העץ לבני יוון הסגורים בקרבן...
וינסטון צ'רציל - הסתערות פרשים באומדורמן : שעה ארוכה בטרם אור כבר היינו ערים, ובחמש נערך הגדוד ה-21 של הפרשים הקלים מחוץ ל- "זריבה" (מכלאה, דיר) כשהכל רכובים על סוסיהם...נקראתי ממחלקתי לצאת בראש משמר-סיור לבדוק את הרכס אשר בין פסגתו הטרשית של גבל-סורגאם לבין הנהר. משמרות סיור נוספים מפלוגתנו ומחיל-הפרשים המצרי שוגרו אף הם בחיפזון קדימה, מבעוד חושך. לקחתי עמי ששה אנשים ורב-טוראי ובדהירה קלה חצינו את המישור, ועד מהרה התחלנו לעלות במדרונות הלא-מוכרים של הרכס. אין לך דבר שישווה לשחרו של יום. רבע השעה שלפני הרמת המסך מעל מצב עלום הוא חוויה מלחמתית עזה. המחזיק האויב ברכס, אם לא? כלום רוכבים אנו באפלולית הקודרת אל בין אלפי פראי-אדם אכזרים? כל צעד שעשינו היה עלול לגרור מוות, אלא שלא היה זמן לזהירות-יתר. הגדוד עמד לבוא בעקבותינו, והשחר עלה. כבר האיר למחצה שעה שטיפסנו במדרון. מה נגלה בפסגה? למי שרוצה בהתרגשות עצורה, מתוחה, הריני ממליץ על רגעים אשר כאלה...אלא שעתה הבוקר כבר אור לגמרי וקרני השמש המלוכסנות מוסיפות צבעים עזים לתמונה. הגושים הפכו להמוני אדם, בשורות מסודרות, מתנצנצות בברק כלי-נשק, כשמעליהם מתנפנף יער של דגלים נהדרים. אנו רואים במו עינינו את שראו הצלבנים. עלינו לראות יותר. אני שועט בזריזות קדימה, לאי שם סמוך לחוליות, מקום שגדוד הפרשים הקלים ה-21 עצר ביום הקודם. ופה מרוחקים אנו כארבע מאות יארד בלבד מן ההמון הגדול. אנו עוצרים שוב, ואני פוקד על ארבעה פרשים לפתוח עליהם באש, בעוד שני הנותרים מחזיקים בסוסיהם. האויב ממשיך לעלות עלינו כגאותו של ים. פיצפוץ אש רובים עולה מלפנינו ולשמאלנו. סילוני אבק מקפצים כלפי מעלה בינות לחוליות. זה אינו מקום בשביל נוצרים. אנו מזדרזים להסתלק, ולמרבה המזל, אף לא איש ואף לא סוס אינם נפגעים...בדעתי לתאר במדוייק את אשר אירע לי, מה ראיתי ומה הרגשתי. בדיעבד העליתי בזכרוני את המאורע לעתים כה קרובות, שהרושם אש' נחרת בי נותר ברור וחי כמות שהיה לפני רבע המאה. המחלקה עליה פיקדתי כאשר סבבנו לשורת חזית, היתה השניה מקצהו של הגדוד. רוכב הייתי על פוני ערבי אפור, זריז ובטוח-צעד. קודם שסבבנו ופתחנו בדהרה, צעדו הקצינים בחרבות שלופות . בגלל כתפי החלטתי, כתמיד, כי אם אקלע לקרב יהא עלי להשתמש באקדח, ולא בחרב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!