שלמה שפירא
ההיסטוריה חוזרת על עצמה - זרמי-שוליים מנסים לשמור גם היום על הממשלה - אין חדש תחת השמש!
על זרמי שוליים ביהדות ארה"ב בשנת 1943: מהספר: "אמריקה בריטניה וארץ-ישראל" 1938-1947 ל- "עמיצור אילן", בהוצאת יד יצחק בן-צבי
"...חוסר המעש והתלות המוחלטת בחסדיהם של ראשי-המעצמות הגדולות, גררו גל גובר והתפרצויות זעם "חוץ-ממסדיות", אשר נוצלו בזריזות על-ידי זרמי שוליים, וביניהם אישים שהיו לקדם את הקריירה שלהם ואת האינטרסים של מפלגותיהם. בין קבוצות אלו בלטה במרצה וביעילות ארגונה קבוצה מיוצאי המפלגה הרביזיוניסטית, של פיטר ברגסון ושמואל מרלין. היהודי באמריקה היה נבוך ותר אחר מנהיגים המדברים בלשון אחרת: הראשונים שנהנו מן המצב היו הארגונים ה- "פחות אחראים" בקרב הציונים: דהיינו, ארגונים ומוסדות, שממילא לא היה להם מה להפסיד מבחינת מעמדם וקשריהם עם הממשל והממסד. רק בעקבות הצלחת התעמולה של קבוצות-שוליים, אימצה לעצמה גם המנהיגות הצעירה בממסד הוותיק קו נועז יותר. בסופו של תהליך זה סטתה קשת הדעות והאידיאולוגיה של יהדות ארצות-הברית לכיוון הקיצוני. מי שלא היה זריז די צורכו, או מי שסירב להשלים עם כך, גרם לעצמו ולמעמדו נזק רב. עם אלה נמנה למשל סטיפן וייז, אשר סירב באורח עקרוני לפנות נגד ממשלת ארצות-הברית ונגד מפלגתו הדמוקרטית. הצלחת שיטות הפעולה שטיפחו ה- "קיצוניים" - שיטות המבוססות על הבנה בטכניקה של פרסומת וביחסי-ציבור, הרשימה את המנהיגות של הממסד. גם אלה שסירבו בעקשנות להעניק לגיטימאציה ציבורית כלשהי לקבוצות ה- "פראיות", אימצו במרוצת הזמן את שיטותיהן. לא רק אבא-סילבר הושפע ולמד מהן, אלא אף מנהיגים שהיו רחוקים מן הציונות לפני כן, כמו הנרי מונסקי ממסדר "בני ברית", שנראה שלפחות בתחילת הדרך הרדיקאלית שלהם, לא חיפשו המנהיגים הללו פתרונות מעשיים למצוקה. מחאתם הקולנית נועדה להשקיט את מצפונם הקודח ואת גאוותם היהודית המושפלת לעפר.
...בן-גוריון כתב לעמיתיו שמצא באמריקה "פחדנות יהודית כזאת...ההסתדרות הציונת נקרעה לכיתות בשל מאבק אישי...הדרך לרוזבלט היא דרך העם האמריקני -התכוון לא דרך יהודי ארצות הברית - ...אך אסור להשאיר את אמריקה ללא איש מארץ-ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!