שלמה שפירא: "נמר השלג" (הכלה הנצחית) ל- "צ'ינגיס(ז) אייטמטוב", רומן / להרוג - זה עניין של רצון, ובמלחמה זו חובה שאין עליה עוררין. ובכל זאת, הכל תלוי במה שתגיד לעצמך: להרוג - לא להרוג ?

שלמה שפירא

"נמר השלג" (הכלה הנצחית) ל- "צ'ינגיס(ז) אייטמטוב", רומן

המחבר נולד ב- 1928 בכפר בקירגיזיה (קירגיזסטן או בשמה הרשמי הרפובליקה הקירגיזית - מדינה ללא מוצא לים במרכז אסיה. בעבר הייתה חלק מברית המועצות, אך במהלך התפרקות השלטון הסובייטי היא הפכה למדינה עצמאית ב-31 באוגוסט 1991. ומדינה גבולת עם סין במזרח, קזחסטן בצפון, אוזבקיסטן במערב וטג'יקיסטן בדרום.) 

צ'ינגיז אייטמטוב סופר שכתב יצירות בקירגיזית וברוסית, שקצתן תורגמו לעברית, נחשב לאחד הסופרים החשובים של ארצו קירגיזסטן. נקרא על שמו של ג'ינגיס חאן - (1928-2008). הוא סיים את הפקולטה ל- זואוטכניקה במכון לחקלאות...את דרכו כעיתונאי החל בפראבדה וחייו רצופים תפקידים ופעלים בשדה הרוח ובשדה הפוליטיקה...עד מותו היה שגריר ארצו בצרפת ובמדינות בנלוקס. כמה קובצי סיפורים, וכמה נובלות ראו אור בעברית. אחד הספרים האחרונים שלו "ג'מילה" (2006).

עמוד 121 : "...והנה כבר ראה מולו מקומות שנעשו מוכרים יותר ויותר, שהיו קרובים ללבו עוד בילדות.לאן ומדוע הוא נוסע,,, נשארה כשעה עד שיגיע סוף כל סוף לכפר הולדתו טויוק-ז'אר, הכפר הגדול ביותר בסביבה, שהיה פעם הקולחוז הגדול במקום, ועדיין לא הניחו לנפשו של ארסן המחשבות. ובאופן משונה, ככל שהתרחק במרחב, כך צמחה בו כמיהה כמעט ילדותית - והוא אדם בוגר ובעל כוח רצון - כמיהה סנטימנטלית להתראות באותה שעה - אילו זה היה אפשרי!  לראות את אירנה ולדבר אתה כמה נפלא היה אילו יכלו לבוא יחד, כזוג, לכפר הולדתו. אילו יכול לספר לה בעודו יושב ליד ההגה... לו הצליח להגיד לה כמה מילים...שהרי את זה לא התיר כנראה גורל-על...

עמוד 216 : "על זה רציתי לספר לך, כמה שאספיק. ושוב: אחרי שנפגשנו התחולל בי מהפך. חשבתי : עד כמה חסרה לנו לפעמים התקשורת הנפשית, הביטוי האינטימי של מה שהצטבר בלבנו, כמו שניסיתי למשל לבטא ב- "להרוג" - לא להרוג". את הווידוי הזה של הנער סרגי צריך לקרוא בדומייה ובשלווה, הרחק מהבלי היומיום, כדי שנשמות המתים ישמעו וישתכנעו במה שלא תמיד ניתן להתוודע אליו בעודך בחיים. ויותר מזה, כל אדם זקוק לתפילה פנימית שהיא רק שלו. התפילה שלי נמצאת בין דפי הסיפור הזה. אם את מוצאת שהיא קרובה ללבך, הצטרפי אלי ונחלוק את החוויה. וזה הדבר החשוב ביותר באהבה...כבר רשמתי בפנקס שלי - הייתי רוצה לערוך את ההקראות הראשונות בבית הקברות המפורסם בוולוקולמסק שליד מוסקובה, ובמבצר ברסט, ואחר כך בהרבה מקומות אחרים, גם באירופה...

עמוד 255 : ...דברים רבים חלפו, השתנו עם השנים. והנה עכשיו מלחמה - הכורח להרוג או להיהרג, ואין מוצא אחר, רק כך. סרגי ישב בחשכה ונזכר באמו, באביו, באחותו ורוניקה ובכה ללא קול, בכה בסתר בין החיילים הישנים. כמה רצה לאחוז שוב ידיים וללכת לאט בשדה מושלג, להתקדם אל האש העזה הבוערת בשמי הלילה. והגלגלים נקשו על הפסים, הקרון התנדנד במרוצתו. תחנות שכוחות אל חלפו על פניהם, אורות עמומים מרצדים בחשכה. רכבת משא, עמוסה לעייפה חיילים ונשק, מיהרה למקום שבו יהיה עליהם להרוג או להיהרג. להיהרג - זה לא תלוי ברצון, אף אחד לא רוצה שיהרגו אותו ואף אחד לא יודע אם זה יהיה גורלו. להרוג - זה עניין של רצון, ובמלחמה זו חובה שאין עליה עוררין. ובכל זאת, הכל תלוי במה שתגיד לעצמך: להרוג - לא להרוג ?...והרכבת דהרה בחשכה.

עמוד 257 :  כותבת "אלס" : את הסיפור "להרוג - לא להרוג" מצאתי בין ניירותיו של ארסן סמנצ'ין. למרבה הצער, המחבר לא זכה לראות את יצירתו בדפוס. ארסן סמנצ'ין מצווה בפנקס הרשימות שלו , שאקרא בקול בבתי קברות לחללי המלחמה. ואני שומעת את קריאתה של הכלה הנצחית, שארסן סמנצ'ין המנוח הרבה כל כך לספר עליה.  / אלס, בריסל. פברואר 2006.