מתוך "שׂרה, שׂרה" ל-רונית מטלון, הוצאת עם עובד 2000
...היינו בתחילת השישית. אין מה לחפש יותר במקום המצחין והשקרני הזה, קבעה שרב באחת ההפסקות בבית-הספר, כשפרשנו מההמון. היא רקמה תוכניתף ניסע לאילת, נעבוד איזה זמן בבית-מלון כמלצריות או חדרניות, משהו כזה, נחסוך בשביל מגורים בתלאביב ובגרות אקסטרנית וזהו, פשוט נחיה.
ארזתי שבוע לפני המועד הנקוב, מחביאה את תיק הנסיעות במחסן בחצר. שני לילות לא עצמתי עין, עוקבת בעיניים פקוחות, בחשיכה, אחרי הנשימה הלא-סדירה והמלמולים של אמא מעבר לקיר הדיקט. רציתי לחמוק בבוקר, לפני שתרגיש. בחמש וחצי, עוד לפני שהתחילו האוטובוסים, בדמדומים הסהרוריים של השחר, השיגה אותי ליד פחי-האשפה של השכנים. היא לבשה כתונת לילה, מפלבלת משינה: לאן? תבעה לדעת. הסברתי לה, משווה לקולי שאננות עניינית. הביתה, אמרה. עכשיו. התחלתי לצעוד במעלה הרחוב, לכיוון התחנה. היא השיגה אותי. לא שכחתי את עיניה אף פעם: איומות, טרופות כאב. את תגמרי בלי השכלה, אמרה. בשביל זה ניקיתי בתי-שימוש של זרים?
עמדתי באמצע הכביש, לא היו מכוניות, כלום לא היה. שממית חצתה פתאום את האספלט, נגעה בזנבה בנעלי. היא לפתה את שערותי, משכה לאחור: ממחר-לעבוד. כמו האחים שלך. אם אין בית ספר-אז עבודה. אצלי אין פרזיטים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!