שלמה שפירא
מתוך הספר "דודאים" סיפור מאת א. שטיינמן, בהוצאת "כתובים", תל-אביב, תרצ"א
יצא לאור בט"ו בתמוז שנת תרצ"א בהוצאת "כתובים" תל-אביב.
הספר מחזיק 208 עמודים ונדפס במאתים וחמישים טפסים בדפוס וידיסלבסקי ומוזס, ת"א. כל טופס נקוב במספר.
ברשותי הטופס שמספרו 182.
המחיר: בארץ: 150 מא"י ; בחו"ל: 1 דולר
נדפס בארץ-ישראל Printed in Palestine
ברצוני לספר את עצמי לאמתי; את עצמותי כשלעצמה. וזה הכל. ויותר לא כלום.
לפיכך לא אטפל הרבה במרוצת ספורי בקורות ותאונות והרפתקאות וכל כיוצא בזה. לא בשלי ולא בשל אחרים. קורותי? מאומה לא קרה בי לאחר שנולדתי. ואף פעם לא הרפתקאתי (ביערות לא נתעתי ולבין גזלנים לא נשביתי). כל שכן שאיני מתכוון לגלגל בזה מעשה-אהבים, שהתרחש והתנחש בינו הגבר ובינה האשה (הדברים ידועים למדי, וכבר טפלו בהם ותפלום עד למאד). ואין צורך לומר, שאין בדעתי לפרסם בזו המגלה ספור-מעשה מלבב ומושך ברב-עליליותו, המשקיף אל נכון אורח חיי פלוני, הפרטי או הקבוציי...ואולם אני משתוקק אל לא-הוי; אל זה שאיננו הווה, שכמעט איננו הווה; שרק אפשר היה לו להיות הווה...
...הה, אילמלא קצרה השגתנו להגיע עד התוך הזה ולתפוס את הקיום המפוקפק, הרי זה כאילו הצלתנו לחדור עד שרשי חיותנו, בתפסנו את זה שאינו לתפיסה, או שאין בו כדי שעור תפיסה: את האני הממלא כל עצם!
אומרים:
הב לנו ספור-מעשה; גול לפנינו פרשת חיים; הרצה לנו מהוויות העולם בטבעיות, בנמוסיות, בטקסיות, בחברתיות, במשקיות, בגזעיות, במעמדיות, באזרחיות, באהבתיות, בעגבתיות. תאר נא: יפי-נוף, תבנית חוטם, חרטום נעל, אפנת בגד, צורת זקן, צחצוח חרבות; הצג לפנינו את האדם עם מאכלו, משקהו, חפצי-קנינו, מטת לילו, נעסיו והישגיו הממשיים והנגלים, החמריים והרוחניים, הנתונים לשלטונו האנושי...
...לא בתשואה תופיע לאדם המציאות במלוא צביונה האמתי, כי אם לשבתו בדד תכונן את מועד בקורה למענהו, בדמדומי בין-הזמנים, אגב ניד עפעפי המעברים, עם זניק הישות מהנים אל הלא-נים, בהרף-עין של התברקות הנהרה לתוך החשכה, בקול הדממה הדקה, הבוקע עם תום דבר. רק בדמדום השכרוני, בשעיפי החלום, יקרב האדם מעט-קט אל נפשו, יעמוד רגע משתאה ויטעם בחכו מעדני עצמו...
...מאושרים היינו, יען מאומה לא חמדנו ובאין-מאומה התעטפנו כבעדי עדיים; בגועל הנשיי והזכרי רפדנו את כלולותינו הדמיוניות, שנתהוו בלאיותן המוחלטה. את הנדבות בזינו וכל מתן היה פגול. ורק מבטינו, הסופגים איש באשה את הנגדיות, שתו לרויה את החגגון:
-אדוני, יישך הןא קיומי
-גברתי, מצעאותך ניא חיתי בי.
כילדים היינו. בזוטות העמקנו הגות. ביצורים זעירוניים אכלסנו את החלל, אפסים שלחנו איש לרעותו כצירים מבשרים. עננים נשקנו; קרנים אגדנו בצרור, על הגל רכבנו. את הים כנתה האשה בשם זמיר. אגל טל בעלה הגישה אלי לאמור: הא לך, איש, קורטוב אלהים!שתה!... בא! עלה! קום! דְעֵה!...
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה ב- 2012, מרץ 7
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!