שלמה שפירא
"אללה צמדני" = אלוהים נצחי (יותר נכון מבחינת הערבית להגיד צמ' ולא סמ' -סמדני/סאמד/סומוד)
"צאמד" = אחד מכנויי הבורא שתאמין בו - אז עמידתך תהיה איתנה.
"צומוד" = עמידה איתנה / החזקת מעמד בפני קשיים.
יש אנשים ונשים ששמם "צומוד" / סומוד
כך שגם דת יכולה להכתיב אידיאולוגיה.
אחרי מלחמת ששת הימים כאשר מדינת ישראל כבשה את הגדה ה- "צומוד" פרץ במלוא עוזו בעומק התודעה הקולקטיבית הפלסטינית.
אחרי מלחמת ששת הימים ישראלים טיילו בגדה, סחרו, הזמינו עבודות מברזל (כמו סורגים), שיננו שיניהם אצל רופאי שינים, רוקנו חנויות בקנייה זולה מכל הבא ליד ולאחר שנים בודדות
הצומוד הסטטי שינה פניו בעיקר אצל צעירים ואנשי דת מוסלמים ל- צומוד מתנגד והרבה מתושבי ישראל שטיילו בשטחים המוחזקים הדירו רגלם מהשטחים
בגלל התנגדות פלסטינית פעילה בשלטון הישראלי, היה מסוכן לטייל בשטחים המוחזקים.
באותם ימים עשיתי שיפוץ בביתי ומנהלי העבודה - אחד היה יהודי, שני- מנהל עבודה מוסלמי תושב ישראל שילדיו עבדו גם בשיפוצים וסיפרו שכל יום שישי הולכים לעיר זו או אחרת לכייף בערים בשטחים.
הפועלים שבאו לעבוד מהשטחים - דברתי אתם בערבית
ופועל אחד מהשטחים אמר לי "אתה אדם הכי טוב ביהודים" והוסיף
"יהודים בונים ומשפצים, אבל בעזרת "צומוד-אללה", מה שאתם בונים בשטחים שכבשתם מאיתנו יהיה שלנו, גם מה שאתם בונים כאן אצלכם - הכל יהיה שלנו - (אינטליגנט פלשתיני שברגעים מסויימים מפסיק עבודתו ומתפלל בכריעת ברך ל- "אללה".
הוא היה אמנם פועל אבל היתה לו נפש של אמן וכשראה עבודות שעשיתי מחוטי נחושת (עבודות שהצגתי בתערוכת "תחביב ארצית" בבימה ביקש עבודה אחת ממני במתנה.ונתתי לו שתיים.
חושבים שערבות הדדית/ "צ'אמאנה" אצל ערביי השטחים דלה, לדעתי אין הדבר כך - יש "צ'אמאדה" = חיבוק/זיווג חברתי-דתי בהקשר למוטיב הישראלי-פלשתיני.
הפער תהומי, המאבק קיומי - זה מה שקיים בין הקהילות - הישראלית והפלסטינית - קשה לדעת מה ילד יום.
שבת שלום.
השבמחקמזדהה עם דבריך. "הפער תהומי, המאבק קיומי - זה מה שקיים בין הקהילות - הישראלית והפלסטינית - קשה לדעת מה ילד יום."
גורלנו בידינו?!?!
רנה דרור , רוקמת החלומות (עדייו)