שלמה שפירא
אלק ד' אפשטיין
קובץ מאמרים שכותרתו "החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים"
יהודה שנהב, עורך כתב העת תיאוריה וביקורת,...
במקום לבחון את החברה העכשווית, רוב החוקרים עוסקים דווקא במשקעי העבר.
... אפליה, ניכור ונחשלות, שהם ביטויים מרכזיים של חברה מעמדית. .... של דיכוי
וניצול מסבירה את הטענות שמעלה, למשל, יהודה שנהב, עורך כתב העת תיאוריה וביקורת,...
בשנת 1993 נוסף למדף הספרים האקדמי קובץ מאמרים שכותרתו החברה הישראלית: היבטים ביקורתים. הספר הכיל, כיאה לשמו, אסופה של חיבורים בסוציולוגיה, פרי עטם של כמה מן החוקרים הבולטים בתחום בזמן האחרון, שעסקו בצדדים שונים של ההוויה הישראלית: בשסעים העדתיים והחברתיים, ביחס הדכאני למיעוט הפלסטיני, במדיניות המיליטריסטית של הממסד, במעמד האישה. קשה לטעות בנימה השלטת בספר; רוב המאמרים שהופיעו בו נקטו עמדה שוללנית, או לפחות מסויגת, כלפי מדינת ישראל וכלפי האתוס הלאומי שלה. ואמנם העורך, אורי רם, המלמד כיום באוניברסיטת בן–גוריון, הצהיר כבר בדברי ההקדמה לקובץ על המגמה האופיינית למחקרים שכונסו בו יחדיו:
במשך תקופה ארוכה נשמע מדע החברה הישראלי כהד חדגוני של האידיאולוגיה הישראלית הרשמית. הוא לא נבדל בכך משאר כלי התמסורת התרבותיים — העיתונות, בתי הספר, הספרות ועוד. הדברים החלו להשתנות בשנות השבעים. מאז, תהודת קולה של הסוציולוגיה הביקורתית בישראל — זו שהאידיאולוגיה הישראלית הרשמית היא ממושאי העיון שלה ולא הנחת המוצא שלה — הולכת ומתעצמת. רישומה על סדר היום הסוציולוגי הוא כיום בבחינת עובדה ניצחת. ספר זה מהווה ראיה — ואף תרומה — לכך.1...במאמר הזה נבחנות כמה מן ההשלכות של הופעת "הסוציולוגיה הביקורתית" והפיכתה לקול דומיננטי בחקר החברה הישראלית בארץ ומחוצה לה. כפי שניווכח, הרדיקליזציה הגוברת של מדעי החברה בישראל חוללה תמורה עמוקה בסדר היום המחקרי. במקום לתת את דעתם על הסוגיות המרכזיות המעסיקות את החברה הישראלית, מעדיפים הסוציולוגים הביקורתיים להתמקד, מטעמים אידיאולוגיים, בשכתוב ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי הלאומי. יתר על כן, מחויבותם של חוקרים אלו לתיאוריות ביקורתיות מרקסיסטיות ופוסט–קולוניאליות דוחפת אותם להתעלמות מן ההיבטים הייחודיים של ההוויה הישראלית, ולעתים אף לסילוף עובדות בניסיון להתאימן למסגרות מושגיות נתונות מראש....המבט הביקורתי היה חלק בלתי נפרד מן המחקר החברתי בישראל זמן רב לפני הופעתה של הסוציולוגיה ה"ביקורתית". מייסדיה של הדיסציפלינה בארץ לא ראו עצמם כעושי דברו של הממסד ולא היססו לחשוף את כשליה של המדיניות הממלכתית על סמך הממצאים שהעלו בעבודתם. ואולם, בעוד שהביקורת הסוציולוגית בשנות החמישים והשישים עדיין הייתה מחויבת במידת מה לנקודת המבט הציונית, עם הזמן נדחקה עמדה זו מפני השקפות רדיקליות שתפסו את קדמת הבמה. הגישה הביקורתית שנעשתה הגמונית בשנות התשעים כבר אינה מסתפקת בהוקעת מדיניותו של הממסד; היא שוללת למעשה את עצם הניסיון לכונן בארץ מדינת לאום יהודית.בשנת 1947 הופיע גם דור ראשון של אנשי אקדמיה שהתבוננו בתהליכים המתרחשים בחברה הישראלית "מבפנים". חוקרים כמו שמואל נוח אייזנשטדט, יוסף בן–דוד, דן הורוביץ, משה ליסק ואחרים הניחו את היסוד לניתוח הסוציולוגי של החברה הישראלית ומאפייניה הייחודיים. בין עבודותיהם החשובות ניתן למנות את ספר היסוד החברה הישראלית (1967) מאת אייזנשטדט וקובץ המאמרים ריבוד חברתי בישראל (1968) בעריכתו; את מחקרו של יוסף בן–דוד תכנון חקלאי ויישובים קהילתיים בישראל (1964); את ספרו של משה ליסק על האליטות של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט (1981) ואת שתי עבודותיו המשותפות עם דן הורוביץ, מיישוב למדינה (1977) ומצוקות באוטופיה (1990), שניתחו את החברה הישראלית מנקודת מבט מערכתית...הפלורליזם האקדמי של שנות השבעים נתן את אותותיו גם בהתחזקותן של המגמות הביקורתיות במחקר הסוציולוגי. שני חוקרים מילאו תפקיד חשוב במגמה זו — יונתן שפירא מאוניברסיטת תל אביב וסמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה. עבודתם לא רק עיצבה מחדש את גבולותיו של השיח הסוציולוגי; היא גם העניקה לו צביון אנטי–ממסדי, שהלך והתחדד עם הזמן....בשנת 1993 הופיעו שני ציוני דרך חשובים במגמה זו: הספר החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, בעריכת אורי רם, שאותו הזכרתי בפתיחה, וכתב העת תיאוריה וביקורת, שנעשה ספינת הדגל של הלך הרוחות הפוסט–ציוני באקדמיה. בשנת 1999 יצא כתב עת זה בגיליון אלבומי מיוחד, שכותרתו 50 ל–48, ובו ניסיון להציג מעין היסטוריה אלטרנטיבית של מדינת ישראל. אחד המאמרים באותו הגיליון, פרי עטם של רונן שמיר ודן אבנון, העלה מחדש את זכרו של מרטין בובר כאביה הרוחני של הסוציולוגיה הישראלית הביקורתית, וכמי שהציג חזון התובע "בחינה ביקורתית ולא–מתפשרת של המושגים, הקטגוריות והנחות היסוד המגדירות את התודעה הקולקטיבית המשותפת, המדינה".24...הסיסמה השכיחה במאבקי החילונים היא 'הפרדת הדת מן המדינה'... הבעיה של הדמוקרטיה בישראל אינה 'הדת', ואף לא 'הדתיים'. הבעיה נעוצה בהגדרה האתנית של המדינה... לא די, לפיכך, להפריד בין דת למדינה, יש להפריד בין זהות לאזרחות.30פירושה של הפרדת הזהות מן האזרחות הוא כמובן כינונה של "מדינת כל אזרחיה", שתחליף את מדינת הלאום היהודית. דברים אלו מבטאים היטב את הפרוגרמה האידיאולוגית של הסוציולוגיה הביקורתית, ובמיוחד את התגייסותה לערעור מעמדו של הרעיון הציוני. כך הפכו מדעי החברה בישראל לחממה של השקפת עולם רדיקלית, הקוראת תיגר על הנחות היסוד של המפעל הלאומי היהודי ועל מוסריותו. עמדות אלו נעו בהדרגה מן השוליים אל מרכז הדיסציפלינה, עד שהפכו למוסכמה שלטת, שמעטים מעזים לערער עליה. התוצאה, כפי שניווכח, הייתה פוליטיזציה גוברת והולכת של המחקר, ובאופן בלתי נמנע גם פגיעה באיכותו.
...על מנת להבין את משמעותה של התעצמות המגמה הביקורתית בסוציולוגיה הישראלית יש לעמוד קודם כל על התפנית התיאורטית העומדת בבסיסה. שינוי זה בא לידי ביטוי בהעתקת העניין התיאורטי של הדיסציפלינה לתפישות רדיקליות, המתמקדות בחשיפת דפוסים פוליטיים וחברתיים של דיכוי וניצול. שתי פרדיגמות תיאורטיות מסוג זה צברו בשנות השמונים והתשעים פופולריות מיוחדת בקרב חוקרי מדעי החברה בישראל — זו של המרקסיזם, וזו של הפוסט–קולוניאליזם.31 גישות ביקורתיות אלו, שפרחו בשמאל האקדמי במערב, השתרשו גם בארץ והעניקו לסוציולוגים ישראלים תשתית מושגית בעלת עוקץ פוליטי. ברם, ההישענות הגוברת של המחקר החברתי על יסודות מרקסיסטיים או פוסט–קולוניאליים גרמה גם להיחלשות הפן האמפירי שלו. בלהיטותם להוכיח את הרלוונטיות של הדגמים התיאורטיים המיובאים, נוטים הסוציולוגים הביקורתיים להתעלם מהיבטים ייחודיים של המציאות הישראלית ואף לסלף לעתים עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם הסכימות הנתונות מראש המנחות את עבודתם....לתרום לניתוח יחסים של דיכוי, אפליה, ניכור ונחשלות, שהם ביטויים מרכזיים של חברה מעמדית... ליצור במחברות במה לזרם ביקורתי המתנגד לשיטות הפוזיטיביסטיות ולתפישות ה"נייטרליות" השכיחות במדעי החברה. גישות אלה מהוות... מכשול להבנת המציאות החברתית, ולכן אף לשינויה.32מייסדי הקבוצה החדשה שללו אפוא מראש את השאיפה לאובייקטיביות ולנייטרליות מדעית בטענה שיש בהן כדי לפגוע באיכות העבודה הסוציולוגית. זאת ועוד: סוציולוגים אלו הצהירו בריש גלי כי הם רואים במחקריהם לא רק כלי להבנת המציאות החברתית אלא גם — ובעיקר — מכשיר לשינויה בהתאם לפרוגרמה האידיאולוגית שלהם....המרכיב הסוציאליסטי במחשבתם [של פועלי העלייה השנייה] לבש גוון אירוני. הם, שהתנגדו לניצול פועלים ערבים, פתרו את הבעיה בדרך של מאבק למניעת העסקת פועלים ערבים... את ה"רוטשילד" שלהם מצאו הפועלים בדמותה של ההסתדרות הציונית העולמית... [אשר] ניסתה לחקות בארץ ישראל מודל התיישבות פרוסי ממזרח גרמניה.39ברוח זו מתארים הסוציולוגים הביקורתיים את החתירה הציונית ל"כיבוש העבודה" כמאמץ שתכליתו להבטיח מונופול יהודי בשוק העבודה ולדחוק ממנו את הפועלים הערבים המקצועיים שהיו מוכנים לעבוד תמורת שכר נמוך.40 אפילו הקיבוץ, שסימל בעיני רבים שאיפה אידיאליסטית ליצור חברת מופת, הוא בעיני החוקרים האלה רק "הביטוי המובהק ביותר של אסטרטגיית כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה שבה נקטו המתיישבים–הפועלים היהודים".41לפי אורי רם, המסכם טענה זו, "גולת הכותרת של הציונות הסוציאליסטית, הקיבוץ, לא הייתה הדרך הישראלית לחברה אלטרנטיבית אלא הדרך הישראלית להתנחלות".42טענות אלו הולמות מאוד את המסגרת התיאורטית הפוסט–קולוניאלית. אולם קשה ליישב אותן גם עם המציאות ההיסטורית. ההתיישבות היהודית, לפחות בשלביה הראשונים, לא ניסתה כלל ליצור מבנה של "שוק עבודה מפולח" בארץ ישראל. הגופים המוסדיים דאז, ובראשם הברון רוטשילד, לא פעלו כמעסיקים קולוניאליסטים אירופיים ולא נטו "להעדיף את העבודה הזולה יותר ללא התחשבות במוצא האתני של הפועלים", כפי שגורס שפיר.43 כפי שהראה הגיאוגרף ההיסטורי רן אהרונסון, במשך עשרים ושתיים שנות העלייה הראשונה עבדו הפועלים היהודים לצד הערבים בתנאים דומים.44 הניתוק בין העובדים משני הלאומים התרחש דווקא מאוחר יותר, והסיבה לא הייתה כלכלית כלל ועיקר: ההתנגדות הערבית האלימה לא הותירה ברירה אחרת מלבד הפרדה.הלהיטות להתאים את העובדות לנראטיב היסטורי של דיכוי וניצול מסבירה את הטענות שמעלה, למשל, יהודה שנהב, עורך כתב העת תיאוריה וביקורת, לשעבר ראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, במאמרו "השוד המושלם", המוקדש כולו לשכתוב סיפור עליית יהודי עיראק ב–1951 (מבצע "עזרא ונחמיה"). שנהב מגולל עלילה מצמררת שבה ממלאת מדינת ישראל תפקיד נצלני ביחס לפלסטינים מן הצד האחד וביחס לעדות המזרח מן הצד האחר:עולי עיראק הפסידו את כל הרכוש שהשאירו במולדתם כתוצאה מתרגיל פוליטי ציני של ממשלת ישראל, שנועד להתחמק מפיצויים לפליטים הפלסטינים... באותן שנים, 1948-1951, מצאה עצמה ממשלת ישראל לפני שתי תביעות צולבות. אחת הייתה תביעת האומות המאוחדות וממשלות ארצות–הברית ובריטניה לפצות את הפלסטינים פליטי 1948 על רכושם שהולאם על ידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. השנייה הייתה זו של יהודי עיראק ושל באי כוחם בממשלת ישראל — כמו השר בכור שיטרית — לפצותם על הלאמת רכושם על ידי ממשלת עיראק. בסבך המלכוד בין שתי התביעות ניצלה ממשלת ישראל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, פתחה חשבון של זיקה הדדית בין רכוש ערביי 1948 לבין רכוש יהודי עיראק, ותוך כך פטרה עצמה משתי התביעות גם יחד.45הרושם המתקבל ממאמרו של שנהב הוא שמצבם של היהודים בעיראק היה שפיר, "רובם בורגנים מבוססים", עד להתערבותם הגסה והפטרונית של הפעילים הציוניים, שגרמה, לא פחות ולא יותר, ל"פסיכוזת עלייה". שנהב מפנה אצבע מאשימה כלפי הציונות וממשלת ישראל על שזעזעו את עולמם של יהודי עיראק וסכסכו ביניהם ובין האוכלוסייה והשלטון הערבי. לדבריו, רק "לקראת 1947-1948 התחיל מצבם של יהודי עיראק להיות בלתי נסבל" בשל "פעילותה האגרסיבית של התנועה הציונית... במקבילהתגברה הלאומנות בעיראק וגיבשה עמדה אנטי–יהודית".46על חצאי האמיתות והסילופים במאמרו של שנהב הצביע כבר שלמה הלל, יושב ראש הכנסת לשעבר ומי שהיה פעיל עלייה בעיראק באותן השנים. במאמר תגובה הזכיר הלל שהלאומנות העיראקית לא צצה לראשונה באשמת הציונות רק בשנים 1947-1948; היא הרימה את ראשה כבר ב–1933, עם הכרזת העצמאות של עיראק, לאחר מותו של המלך פייצל הראשון ועלייתו של בנו ראזי לשלטון. באותה שנה שטף את הארץ הערבית גל של שנאת זרים, שהגיע לשיאו בטבח בני העדה האשורית. אז החל גם שיתוף הפעולה הנמרץ בין העיראקים לגרמניה הנאצית, שנמשך במלוא עוזו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנות ממשלו של רשיד עלי אל–כילאני. הבריטים, שביקשו לסכל ברית זו ולמנוע אספקת דלק עיראקי למכונת המלחמה הנאצית, נאלצו לכבוש מחדש את הארץ הערבית, שלה העניקו עצמאות מלאה ב–1932. המתיחות ששררה בעיראק ערב הפלישה הבריטית ב–1941 הגיעה לשיאה בפוגרום שפרץ בבגדאד בחג השבועות. 179 יהודים נטבחו, רבים נפצעו וחנויות ובתים נבזזו.47 למרבה הצער, לתהליכים ולאירועים האלה אין כל אזכור במאמרו של יהודה שנהב.ליקויים מן הסוג הזה מעידים על נחישותו של החוקר שלא להניח לעובדות להרוס את התיאוריה. אבל לאוריינטציה התיאורטית של הסוציולוגיה החדשה יש תוצאה נוספת, בעייתית לא פחות מן הפגיעה באמינותו של המחקר: בניסיון להוכיח את התאמתה של המציאות הישראלית לדגמים תיאורטיים שיובאו מן הקהילה האקדמית הבינלאומית נוטים הסוציולוגים הביקורתיים להתעלם מן ההיבטים הייחודיים של מציאות זו, כשהם נאחזים בטענה שלפיה "ניתן להבין את החברה הישראלית בעבר ובהווה בניתוח השוואתי מכיוון שייחודה אינו שונה עקרונית מהייחוד המהותי של כל מקרה היסטורי", כדברי דבורה ברנשטיין מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה.48 אכן, עצם ההכחשה של ייחודיות המפעל הציוני ממלאת תפקיד חשוב בלגיטימציה האינטלקטואלית של הפרויקט הביקורתי. היא מתירה לחוקרים להחיל על ההיסטוריה היהודית והישראלית דגמים תיאורטיים מן המוכן ופוטרת אותם מן הצורך לנסח גישות ושיטות מחקר חדשות. התוצאה, במרבית המקרים, היא עיוות המחקר הסוציולוגי וההיסטורי....קשה, לכאורה, להוכיח קשר ישיר בין הנתונים האלה להגמוניה של הסוציולוגיה הביקורתית במדעי החברה בישראל. עם זאת, ברי שהלך הרוח הרדיקלי השורר כיום באקדמיה נוטה לראות בישראל רק מקרה פרטי של צורות דיכוי היסטוריות שהופיעו בכל רחבי העולם בשלב זה או אחר; החוקרים הדבקים בעמדה הביקורתית מעדיפים אפוא לבחון את החברה הישראלית דרך פריזמות תיאורטיות הנוטות לטשטש את היבטיה הייחודיים ולהבליט דווקא את המשותף לה ולחברות אחרות. התוצאה, כפי שהראינו, מובילה לעתים לפגיעה באמינות המדעית של הדיסציפלינה ולהידלדלות תחומי העניין שלה....דהזנחת העיסוק בפנים הייחודיות של המציאות הישראלית הצרה במידה ניכרת את תחום הדיון הסוציולוגי בארץ. מגמה זו החריפה פי כמה בשל התגייסותם של הסוציולוגים הביקורתיים למאבק על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי. מערכה זו, שבה רואים חוקרים אלו את עיקר שליחותם הפוליטית, עיצבה למעשה מחדש את סדר היום המחקרי של התחום. בניסיון לערער את ה"נראטיב" הציוני הדומיננטי בחברה הישראלית מפנים הסוציולוגים הביקורתיים את מבטם אל העבר, תוך עיסוק אינטנסיבי בשכתוב תולדות האומה. ברם, מחירה של התמקדות זו בניתוצם של מיתוסים מכוננים, המזכירה את מלאכתו של "ההיסטוריון החדש",53 היה הפקרה שיטתית של הטיפול בנושאים סוציולוגיים אקטואליים יותר שהיו ראויים, מנקודת מבט אובייקטיבית, לבחינה יסודית ומעמיקה.אין להקל ראש, כמובן, בחשיבותו של הוויכוח על הזיכרון הקולקטיבי. דיון זה נוגע, למעשה, באשיות ההוויה הלאומית, המעוגנת בקיומה ובשימורה של תודעה היסטורית שיש לה סמלים, ציוני דרך ומיתוסים משלה. בספרו פולמוסי הפוסט–ציונות, הנוקט בדרך כלל נימה אוהדת כלפי החוקרים הביקורתיים, מסביר לורנס סילברסטיין את משמעותה של קריאת התיגר על הזיכרון הקולקטיבי הציוני:הישראלים, כמו כל הקבוצות הלאומיות, מוצאים בנראטיבים המתארים את עברו של עמם מסגרת שבאמצעותה יוכלו לפרש את אירועי ההווה. בהעמידם סימן שאלה מעל הנראטיבים הדומיננטיים של ההיסטוריה הישראלית, הפכו ההיסטוריונים החדשים, יחד עם הקבוצה הידועה כסוציולוגים הביקורתיים, את היסודות שעליהם נשענה הזהות הקיבוצית הישראלית לבעייתיים.54בעיני חלק הארי של החוקרים הביקורתיים יש בקעקועו של "הסיפר הציוני" כדי לחולל תמורה פוליטית וחברתית מרחיקת לכת; רק בשחרורה מן ההגמוניה האידיאולוגית של הלאומנות האתנית תוכל ישראל להפוך למדינה מתקדמת ונאורה, השייכת לכל אזרחיה. אורי רם מציג את ההקשר ההיסטורי של הדיון במילים ברורות:בישראל מתנהל מאבק על הזיכרון הקולקטיבי, על הלוח ועל המפה. זה מאבק בין שלוש תפישות היסטוריות עיקריות: תפישת ההיסטוריה הלאומית, המקפלת בחובה את הסתירה הבלתי פתורה בין דמוקרטיה ליהודיות; תפישת ההיסטוריה הלאומנית, הפותרת את הסתירה באמצעות ויתור על עתיד דמוקרטי; ותפישת ההיסטוריה האזרחנית, הפותרת את הסתירה באמצעות ויתור על עבר אתני. זוהי התנצחות בין עבר המבקש לקבור את העתיד, לבין עתיד המבקש להתנער מן העבר. זוהי הבחירה: עבר מיוסר או עתיד סביר.55רם סבור אפוא שעל החברה הישראלית לאמץ את "תפישת ההיסטוריה האזרחנית", הכרוכה בוויתור על העבר האתני שלה. הוא מאמין שהתנערות מן האובססיה הציונית ומן ההיסטוריה היהודית היא מהלך של קדמה: "השינוי בתחום ההיסטוריוגרפי מציין את תחילת סיומה של ההכרה ההיסטורית ההולמת תקופת כיבוש, התנחלות, בניית לאום והקמת מדינה, ואת תחילת היווצרותה של הכרה היסטורית חדשה המאפיינת חברה אזרחנית, צרכנית ואולי אף רב–תרבותית".56 בהרצאה שנשא ב–1999, בכינוס השנתי השלושים של האגודה הסוציולוגית הישראלית, השמיע המרצה אורי דודזון דברים ברוח דומה. הנראטיב החינוכי בישראל, כך טען, שבוי בידי האינדוקטרינציה הציונית וגורם לקיפאון מחשבתי:הממלכתיות העניקה מונופול לנראטיב הציוני בחינוך... ולא הותר נראטיב חינוכי אחר. הוענקה לגיטימציה בלעדית לשפה העברית ולתודעה ההיסטורית הקשורה בתקופה לפני הגלות. קיבעון מחשבתי זה שנמשך מאז הקמת המדינה, יצר קיפאון בחינוך הממלכתי... החינוך הממלכתי שנשאר נעול באידיאלים הישנים הפך למבוי סתום אבולוציוני. הוא מסוגל להעניק ידע... אך אינו מסוגל לעצב אישיות התואמת את החברה הגלובלית והפוסט–מודרנית.57לאור עמדות מסוג זה מוקדש חלק ניכר מן המחקרים הסוציולוגיים מעוררי המחלוקת של הזמן האחרון לבחינתן של סוגיות היסטוריות. ברוך קימרלינג מציין, ובצדק, ש"כל אמירה הקשורה בעבר זוכה מיד לתהודה רבה ומתקשרת כמובן מאליו להווה ואולי אף לעתיד".58 בעבודתם של רבים מן הסוציולוגים הביקורתיים טושטשו אפוא הגבולות בין העבר הקרוב לעבר הרחוק, משום שבשניהם טמונה היכולת להיות "עבר מעשי", כלומר נראטיב שאפשר להשתמש בו שימוש פוליטי ותרבותי בהווה.59 שני ספרים שפרסמו סוציולוגים באמצע שנות התשעים מדגימים עיקרון זה היטב. האחד, השורשים המשוחזרים: הזיכרון הקולקטיבי ועיצוב המסורת הישראלית הלאומית (1995) מאת יעל זרובבל, מן המרכז לחקר החיים היהודיים באוניברסיטת רטגרס, מראה כיצד התגבש "סיפר–העל של הזיכרון" הישראלי סביב אירועים היסטוריים כמו נפילת מצדה, מרד בר כוכבא והגנת תל חי, שהיו לאמיתו של דבר כישלונות חרוצים אך הפכו לסיפורי גבורה במסגרת הנראטיב הציוני ההגמוני.60 הספר השני, מיתוס מצדה: זיכרון קולקטיבי ויצירת מיתוסים בישראל (1995), מאת נחמן בן–יהודה, סוציולוג ודיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים, מבקש לחשוף את המניפולציה התועמלנית — הגובלת בתרמית בוטה — שבאמצעותה רוממה התרבות הישראלית קבוצת שודדים ורוצחים שהיו לא רק אויביו של השלטון הרומי אלא גם אימת הציבור היהודי בימי המרד הגדול.61 בספר שפרסם לאחרונה באותו הנושא, להקריב את האמת: ארכיאולוגיה והמיתוס של מצדה (2002), מפנה בן–יהודה האשמות קשות כלפי יגאל ידין, הארכיאולוג שחפר במצדה בשנות השישים, ומי שהיה גם רמטכ"ל צה"ל ושר בממשלת ישראל. ידין, טוען בן–יהודה, "פנה לדרך מפוקפקת שכללה עצירת מידע, הסתרת עובדות ובניית סיפור היסטורי שהיה מסולף ומטעה...", סיפור שיצר "מיתוס בן המאה העשרים על הירואיזם יהודי".62ברם, מרבית המחקרים הסוציולוגיים הביקורתיים מתמקדים בתהליכים שאירעו במאה השנים האחרונות — המאה הציונית. תשומת לב רבה מופנית, כמובן, לדיון בשורשי הסכסוך הישראל-ערבי. במסגרת הדיון הזה קשה לעתים להבחין בין הסוציולוגים הביקורתיים לעמיתיהם ההיסטוריונים החדשים. ואמנם, מחקריהם של בני מוריס, אבי שליים והיסטוריונים אחרים מצוטטים תכופות בעבודות סוציולוגיות העוסקות בתולדות העימות בין התנועה הלאומית היהודית ובין הפלסטינים ומדינות ערב. הפרק החמישי בספרם של ברוך קימרלינג ויואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרו (1993), לדוגמה, עוסק בניתוח סוציולוגי–מדיני של אירועי מלחמת העצמאות, ונשען בהרחבה על הטיעונים והנתונים שהציג לפניהם בני מוריס במחקריו על לידת בעיית הפליטים הפלסטינים.63הספרות המחקרית הביקורתית על מקורותיו של הסכסוך הישראלי-ערבי אינה מותירה מקום רב לספק; הרושם הברור המתקבל ממנה הוא כי הצד היהודי הוא הגורם הישיר, גם אם לא היחיד, להיווצרותו של הסכסוך ולהנצחתו. גרשון שפיר, למשל, מפנה אצבע מאשימה לעבר המהגרים הציוניים ש"מטרתם הייתה קולוניזציה מוצלחת של ארץ ישראל באמצעות דחיקתם החוצה של תושביה הפלסטינים, אגב הצדקה מתמדת של ההתיישבות היהודית האחידה באמצעות התכחשות מעמיקה והולכת לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות". מדיניות ציונית–קולוניזטורית זו, קובע שפיר, היא "הסיבה העיקרית לאופיו הסורר של הסכסוך".64 חוקרים אחרים מצביעים על העניין שהיה להנהגת היישוב והמדינה בהמשך העימות האלים בינה ובין הצד הערבי. דרך הכוונת (1995), ספרו של אורי בן–אליעזר, מרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, מסביר את הפעילות הביטחונית האקטיביסטית של דור תש"ח בשאיפתו לזכות במעמד, בכבוד וביוקרה בתחרות עם צמרת "האבות המייסדים", שהייתה מתונה ומאופקת יותר. האלימות הערבית, לפי בן–אליעזר, הייתה התירוץ המושלם שאפשר לצעירים להבטיח את מקומם בהנהגת היישוב.65 יגיל לוי, אחד מתלמידיו של יונתן שפירא באוניברסיטת תל אביב, הבוחן אף הוא את שורשי ה"מיליטריזם" הישראלי, נוקט גישה רדיקלית יותר. הוא מתאר את "המדיניות המלחמתית" של ישראל הצעירה כפרי תהליך פוליטי פנימי, שאפשר למדינה לבצר את עליונותה ונתן צידוק לאפליה העדתית שאפיינה את המבנה החברתי שלה בעשורים הראשונים לקיומה.66 לדברי לוי:הקבוצות היהודיות העיקריות נשכרו ככל שהפעילות המלחמתית התעצמה... הישגים ישירים כדוגמת משאבים חומריים, יוקרה חברתית, רווחים אלקטורליים ועוד, חברו להישגים עקיפים הנובעים בלעדית מתרומת פעולות התגמול לקיבוע הסכסוך בדמות אדמות ורכוש פלסטיני והרחקת כוח העבודה הפלסטיני משוק העבודה. יתר על כן, ככל שהסלמת הסכסוך ביססה את עליונות המדינה בזירה הפנימית באמצעות הממלכתיות, גברה יכולת המדינה להעניק לגיטימיות להבנייתה של חברה בלתי שוויונית שקבוצותיה האשכנזיות נהנות ממעמד דומיננטי.67כך נשזרים יחדיו הטיעונים השונים של הסוציולוגיה הביקורתית לכתב אישום מקיף נגד הציונות: התוקפנות המיליטריסטית נגד מדינות ערב ונגד הפלסטינים, הניצול הכלכלי והקיפוח העדתי אינם אלא פנים שונות של מנגנון דכאני אחד המכונה מדינת ישראל. בניגוד לשמאל הציוני, התולה את אשמת ההידרדרות הפוליטית, החברתית והביטחונית של המדינה ב"כיבוש" של 1967, הסוציולוגים הביקורתיים מאתרים את שורשי הרעה במלחמת 1948 ואף מוקדם יותר. יואב פלד ויגיל לוי מוצאים לנכון להדגיש נקודה זו במאמר שפרסמו בתיאוריה וביקורת בשנת 1993: "על פי תפישתנו, מלחמת ששת הימים איננה מהווה נקודת שבר", הם כותבים, "אלא חלק אינטגרלי של הסכסוך הישראלי-ערבי הנמשך זה מאה שנים. סכסוך זה כשלעצמו... מהווה אבן פינה של הסדר החברתי–פוליטי הישראלי".68התמקדותם של הסוציולוגים הביקורתיים בניתוחים היסטוריים מסוג זה גרמה, כך מסתבר, להסחת דעתם מן הסוגיות הנוגעות ישירות לחברה שבה אנו חיים כיום. ההיבטים העכשוויים של הסכסוך היהודי-ערבי, למשל, תופסים מקום מרכזי בעיצוב המציאות הישראלית, אך המחקר הסוציולוגי מתעלם מהם באופן מתמיה. השפעת פיגועי הטרור על הציבור הישראלי, ההשלכות החברתיות של קריסת הסכמי אוסלו, מגמות ההקצנה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית — כל הנושאים הללו נדחקו בהדרגה לקרן זווית. מתוך 501 מאמרים שהוצגו בכנסים השנתיים של האגודה הסוציולוגית הישראלית בשנים 2002-1998 רק 4 דנים במישרין בהיבטים האקטואליים של הסכסוך.69 יתר על כן, מאז 1989 הופיעו רק שני מאמרים על הנושא בכתבי עת בינלאומיים יוקרתיים בתחום הסוציולוגיה: הראשון עוסק בדפוסי הפעולה של כוחות צה"ל ביהודה, שומרון ורצועת עזה; והשני עוסק בתהליך בניית קבוצות עילית פלסטיניות. שני המאמרים מביעים הזדהות עם הפלסטינים ומציגים אותם כקרבנות הדיכוי והכיבוש הישראליים.70 זאת ועוד: מתוך 30 עבודות דוקטור בסוציולוגיה שאושרו בידי האוניברסיטאות הישראליות בשנים 2002-1999 רק אחת דנה בהיבטים אקטואליים של הסכסוך ושל התהליך המדיני.71התמונה העולה מן הנתונים אכן עגומה למדי. נראה שחלק ניכר מן הסוציולוגים הישראלים בדור האחרון זנחו את משימתם העיקרית — ניתוח הנושאים המרכזיים של החוויה החברתית — בגלל להיטותם לקעקע את הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. וכך, במקום לטפח את עצמאותה של הדיסציפלינה ולהרחיב את גבולותיה, הפכה אותה "הסוציולוגיה הביקורתית" לבבואה חיוורת של ההיסטוריוגרפיה הפוסט–ציונית.
הקשה עדיין להעריך את מלוא היקף השפעתם של הסוציולוגים הביקורתיים על דעת הקהל הישראלית ועל השקפת העולם של הסטודנטים הבאים בשערי הפקולטות למדעי החברה. ועם זאת, כבר בשלב הזה ניתן לקבוע כי פעילותם גרמה נזק ממשי לרמתו המקצועית של המחקר הסוציולוגי בארץ. מחקר זה, שהתבסס בעבר על ניתוח ההיבטים הייחודיים של החוויה הישראלית ועל מעקב צמוד אחר התפתחויות חברתיות אקטואליות, הלך ודעך בהשפעת סדר העדיפויות של ההגמוניה החדשה; אמינותו, מקוריותו, עדכניותו — כל אלה ספגו פגיעה קשה עם הפיכתה של האקדמיה לחממה של השקפת עולם רדיקלית.אין בדברים אלו, כמובן, כדי לשלול את עצם נחיצותה של חשיבה ביקורתית. מובן שלא. לביקורת יש תפקיד מכריע בחיי הרוח, והיא משמשת נדבך מרכזי בכל מסגרת מדעית ואינטלקטואלית. אולם כאשר היא מגויסת לשירותה של אידיאולוגיה רדיקלית הופכת הביקורת למכשיר של שלילה ותו לא. מה שהיה פעם כלי רב–ערך בהתפתחותה של דיסציפלינה אקדמית, הפך עם הזמן אמתלה לניוונה. הסוציולוגים הרדיקליים של הדור האחרון לא עוללו כל רע כשאימצו גישה ביקורתית בעבודתם; אבל הם שוגים שגיאה קשה כאשר הם מפקירים בשמה של גישה זו מחויבויות אחרות שבהן כרוך עיסוקם המחקרי.מחויבויות אלו כוללות, בין היתר, את הצורך לנתח את הסוגיות שבהן משתקף אופייה הייחודי של החברה הישראלית. דור המייסדים של הסוציולוגיה הישראלית קנה לעצמו מוניטין בעולם הודות למחקרים חלוציים על נושאים ישראליים ייחודיים, ובעיקר תהליכי בינוי האומה וקיבוץ הגלויות. חוקרים אלו הבינו שישראל היא מעבדה חברתית מיוחדת במינה, דווקא משום שקשה להחיל עליה כמה מן הקטגוריות התיאורטיות המקובלות.72 מציאות זו לא השתנתה גם היום; לרשות הסוציולוגים הישראליים עומד שלל של אפשרויות למחקר. אפשר למנות רשימה ארוכה של נושאים שראוי לבחון מנקודת מבט סוציולוגית: תחיית השפה והתרבות העברית; כינונם של מוסדות דמוקרטיים ותפקודם במצב חירום מתמשך; השפעת פיגועי הטרור של הארגונים הפלסטיניים; הסדקים שנפערו במסגרות הזהות והתרבות שליכדו את הציבור הישראלי; עלייתם של כוחות פוליטיים סקטוריאליים וצמיחתן של תנועות מחאה למיניהן; מפעל ההתיישבות והחתירה ליצירת חברה שוויונית בקיבוצים ובמושבים; המאפיינים החברתיים והפסיכולוגיים של החיים בהתנחלויות; התמודדותם של אזרחי ישראל עם זיכרון השואה; יחסי ישראל והתפוצות; שירותם הצבאי של נשים ועולים חדשים, ועוד כהנה וכהנה. כמה מן הסוגיות הללו נבדקו מזוויות שונות בעבר, ועתה הן דורשות מבט מחודש; נושאים אחרים לא זכו עדיין לטיפול הולם. מדובר, ללא ספק, בכר פורה לפעילות מחקרית ענפה.אם תחזור הסוציולוגיה הישראלית למסלול של התקדמות מתמדת, תהא זו בשורה התפתחות מבורכת לא רק לאקדמיה אלא לחברה הישראלית בכללותה. אחרי הכל, חשיבותו של המחקר הסוציולוגי חורגת מן העניין האינטלקטואלי הטהור; הוא מציב מראה מול פני החברה ותורם בכך להבנה העצמית שלה וליכולתה להתמודד עם חסרונותיה ופגמיה. אולם כדי שיוכלו למלא תפקיד חשוב זה, צריכים הסוציולוגים הישראלים להפנות את המבט הביקורתי גם כלפי התחום שבו הם עוסקים ולהתמודד באומץ עם המסקנות והלקחים הנובעים מבחינה עצמית זו.
14.07.2011
שנהב נולד כיהודה שהרבני בבאר שבע, שם שירת אביו כאיש מודיעין. בהיותו בן שלוש עבר עם הוריו לשכונת נווה משכן (הסמוכה לצהלה) בתל אביב, וכשהיה בן עשר עברה המשפחה לפתח תקווה.
השבמחקבמסגרת לימודי התואר הראשון, שנהב למד סוציולוגיה ולימודי עבודה. בשנת 1977 קיבל תואר בוגר מאוניברסיטת תל אביב, ולאחר ארבע שנים קיבל תואר מוסמך בניהול תעשייתי מהטכניון. לאחר מכן נסע שנהב לאוניברסיטת סטנפורד ושם קיבל ב-1983 תואר מוסמך נוסף ובשנת 1985 תואר דוקטור, שניהם בסוציולוגיה.
עיקר פעילותו האקדמית של שנהב היא במסגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב שם הוא מכהן כפרופסור מן המניין. שנהב שימש כמרצה בחוג בין השנים 1986 – 1989, מרצה בכיר במהלך 1989 – 1994, פרופסור-חבר בשנים 1994 – 2006 ופרופסור מן המניין החל מ-2006. בין השנים 1995 – 1998 הוא אף שימש כראש החוג. שנהב כיהן כפרופסור אורח ולימד במספר אוניברסיטאות מובילות בארצות הברית: בבית הספר למנהל עסקים שבאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון ב-1992 – 1993; בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת סטנפורד ב-1994 ו-1995; בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון במהלך 2003; ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה בין השנים 2002 – 2004.
שנהב משמש גם כעמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים החל מ-1999. שנהב כיהן כעורך כתב העת "תיאוריה וביקורת" במשך עשור, מ-2000 עד 2010; הוא משמש כעורך בכיר בכתב העת האירופאי "Organizational studies" (החל מ-2003). מאז כניסתו לתפקידו כעורך "תיאוריה וביקורת", החל כתב העת לעסוק יותר ויותר בשאלות של אתניות ומזרחיות, כלכלה פוליטית, ובאתגר הפוסטקולוניאלי לייצור ידע.[1] כחוקר, כמנחה וכעורך כתב העת "תיאוריה וביקורת", לשנהב תרומה רבה לתאוריה הפוסטקולוניאלית ולדיון בפוסטקולוניאליזם במסגרת השיח הסוציולוגי הישראלי.
בנוסף, שנהב עורך סדרת ספרי עיון ומחקר בנושאי תרבות וחברה הנקראת "הקשרי עיון וביקורת".
שנהב זכה במספר מלגות ופרסים, בהם מלגת אלון מהמועצה להשכלה גבוהה (1986 – 1989); The Dorothy Harlow Award מטעם האקדמיה לניהול עבור המאמר התחרותי הטוב ביותר ב-1987; ב-1990 זכה שוב בפרס זה עבור מצוינות במחקר; וביוני 2004 זכה בפרס מטעם Association for Israeli Studies עבור ספרו היהודים-הערבים.
פעילות חברתית ופוליטית
השבמחקשנהב הפך לדמות מוכרת בישראל, בין היתר, עקב פעילותו החברתית, והיותו ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. "הקשת" היא תנועה חברתית שנוסדה ב-1996 על ידי צאצאי עולים מארצות ערב והמזרח בישראל, המגדירה עצמה כתנועה חוץ-ממסדית, ואשר פועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית. שנהב תלה את הזרז לייסודה של "הקשת" בהסכם אוסלו: "הייתה לנו תחושה שהעניין המדיני נפתר, וכי העניין המזרחי-החברתי, שנדחק לשוליים, צריך לעבור מתיחת פנים".[2]
אחד ממאבקי הדגל של הקשת הדמוקרטית המזרחית היה המאבק על הקרקעות בישראל, במסגרתו הגיש שנהב, יחד עם אחרים, את בג"ץ הקרקעות. "הקשת" טענו כי ישנה חלוקה לא צודקת של קרקעות המדינה, ושהחלטותיו של מינהל מקרקעי ישראל אף מחמירות את המצב. שופטי בג"ץ פסקו בסוגיה זו לטובת "הקשת". הישג נוסף של "הקשת", יחד עם קבוצות אחרות, הוא חקיקת חוק הדיור הציבורי.
בסוף שנת 1996 פרסם שנהב במוסף "הארץ" מאמר בשם "קשר השתיקה", שעורר הדים רבים בישראל. במאמר זה טען כי קיים קשר שתיקה "בין הקומיסרים האידאולוגיים של הציונות המגשימה לבין האינטלקטואלים של השמאל הישראלי בן ימינו", והוא סיכם כי "זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של הגמוניה אשכנזית – כלפי הבעיה המזרחית". כן טען שנהב כי הוקעת העוול שנעשה לפלסטינים על ידי השמאל הציוני וההכרה (לכאורה) בסבלם נעשו משום שהדבר אינו מסכן את מעמד האינטלקטואלים האשכנזים כקבוצה תרבותית הגמונית בתוך החברה הישראלית ולא כמעמד כלכלי. לפי שנהב, הפלסטיני "מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות ושואפי שלום", אך מסומן כ"אחר" שניתן להרחיקו מחוץ לגדר. זאת בניגוד למזרחים, שאותם "אי אפשר להפוך ל'אחר' או להוציא אל מחוץ לגדר. לכל היותר, אפשר לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח ושכונות עוני". הכרה בעוולות שנעשו למזרחים הייתה מחייבת את שינוי ההסדרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים במדינה, שינוי שההגמוניה לא הייתה מוכנה לשאת. משום כך, טען שנהב, נובע פֶרץ ההתכחשות לנושא העדתי והניסיון לגמדו, עד כדי הפיכתו לטאבו.
למאמר זה הייתה תהודה רבה בארץ ובעולם, והוא זכה לכ-25 מאמרי תגובות במוסף "הארץ", והתייחסויות נרחבות בכלי התקשורת, ובאקדמיה הישראלית עצמה.[3] במידה רבה סימן מאמר זה את תחילתו של דיון מחודש בציבור ובאקדמיה הישראלית בסוגיות של מזרחיות ומרחב.[4] דיון מחודש זה היווה זרז מרכזי למחקר פורה שהניב עשרות ספרים ומאמרים על ידי חוקרים רבים.
בהיות הקשת הדמוקרטית המזרחית תנועה הקושרת את השסע העדתי והפוליטי יחד, ואשר תפיסתה מבוססת על פוליטיקה של זהויות, זכו התנועה ופעיליה לביקורת רבה מצד חוגים שמרניים באקדמיה ובציבור. נטען, בין השאר, כי העיסוק במזרחיות ובזהות המזרחית הוא עיסוק אנאכרוניסטי, וכי האקטיביזם המזרחי, כפי שהוא בא לידי ביטוי על ידי דוברי "הקשת", מעמיד בסכנה את כור ההיתוך הישראלי.
טענה זו נקשרה אצל מבקריו של שנהב להשתתפותו במאבקים נגד הכיבוש ובעד מדינה דמוקרטית בישראל ובפלסטין. שנהב הבהיר כי למרות שאין ספק שליהודים מגיעה זכות להגדרה עצמית קולקטיבית בישראל, המדינה צריכה להגיע להסדר עם הפלסטינים אזרחי ישראל על הגדרתם כקולקטיב בתוכה.[