שלמה שפירא
היו טענות ומענות - תמיד תמיד / משהו שפרסמתי ב- 2008 על רקע הצגה שראיתי "בין הספירות"
אתמול בלילה ה- 29.11.2008 צפיתי בהצגה "בין הספירות"
הצגה מצוינת , מיוחדת ומרתקת ש- נעמי יואלי , שחקנית בימתית "מן המעלה" הראשונה הציגה בכישרון ובחן רב . הצגה שחובה לראותה עם משחק מצוין , אותנטיות מדהימה (בעצם ,צפיתי בנתיבה בכבודה ובעצמה ! ומה גם ששירי הפלמ"ח שהוכנסו להצגה על- ידי שילובה של קבוצת התיאטרון -רות קנר- אף בהם לא היה הפאתוס בו הורגלנו אלא
אלמנטים של קריקטורה מסוימת , כיאה לספרה של נתיבה ) , שילוב מוזיקלי מעולה וה "תמורה מלאה" עם הנאה רבה . אני , ונדמה לי שגם האחרים שהיו בהצגה יצאו עם חיוך רחב בפנים ובלב .
לגבי , אני מאד מעריך את נתיבה בן יהודה שיודעת "לשחוט פרות קדושות" כשצריך
וגם יודעת לשנות שבלונות קיימות , שהרי אנחנו בני אדם ואיננו קופאים על שמרינו .
נתיבה גם הכניסה אותי ל "חדרי החדרים" של הפלמ"ח .
לפניה הפלמ"ח היה בשבילי "עובדות יבשות" – האידאליסטי – שעבד קשה גם בלילות
ומכאן צץ הנופך ההורהה- קומזיצי (הורה , קומזיץ) כדי להנמיכו גם לבני האדם . גם -"הפלמ"ח הספרותי"- הוסיף עוד משהו לאותה תמונה .
אך נתיבה בראייתה המפוכחת על הפלמ"ח וגם בגלל היותה אישה ולא סתם אשה , אלא אישה מיוחדת במינה באה ותוך עשיית דיאלוג פנימי אישי וגם אישי-חיצוני נכנסת גם לנישה הגברית ומשתי זוויות ראיה בודקת את הפלמ"ח .
לפרוץ להלם פנימי ולהתמודדות אישיות מעבר ל"הצהרתיות" השבלונית על הפלמ"ח.
זאת עשתה נתיבה . ואני לא בטוח שפלמחניק גבר היה ראשון לפתוח בהתפכחות הזאת .
אולי יכול היה לקרות לאט לאט בחקר רב מצד היסטוריון פלמחניק גברי .
ההצגה הזאת הזכירה לי נשכחות . בסוף שנות החמישים תחילת הששים עזרתי לילד
שהתקשה בלימודים . אביו של הילד שהיה פלמחניק נהרג במלחמת השחרור כשהבן היה בן כמה חדשים ולא הכיר את אביו כשאביו נפל במלחמת השחרור. האם הייתה גם היא פלמ"חניקית ונמנתה לקבוצת היאחזות לוחמת וכמובן עברה הכשרה בנשק , והיא סיפרה לי עד כמה אז התנאים היו קשים ( להגיע לחתיכת גבינה זה היה ממש מותרות ) וזה היה מצב נורמלי שכל העם חי בצניעות ולא היה שום קיטור. לאחר זמן מה מנפילתו בקרב של בעלה נישאה לפלמחניק רווק שהכירה שהכיר את בעלה המנוח ואפילו נלחמו יחדיו. היא התאוששה ולבן יש אבא ונוספו למשפחה עוד שני ילדים והמשפחה כולה ממש משפחה לתפארת .
בדוגמא הפרטית הזו הרגשתי בפעם הראשונה , איך הילד הזה , צאצאו של פלמ"חניק ולא סתם פלמ"חניק,, אלא פלמחניק שמסר נפשו למען עצמאות ישראל מתמודד בחייו כילד . יש כאן התמודדות קשה. כאשר מישהו נמצא וממשיך ב"אותם אידיאלים" ואפילו לא שומעים ממנו את כאבו האישי כי הוא לא מוכן לספר ולא מוכן להשתנות וגם לא מוכן לאבד אימון בבני אדם ,
מה אני הנער - הבחור מן הגולה שלא ידע הרבה את הפלמ"ח - ולא שמע על
התמודדות משפחה במצבים כאלה ובכל זאת הרגשתי שיש כאן התמודדות סמויה פנימית קשה גם של הילד וכולם נרתמו להטבת המצב ואני הצטרפתי לעזור לו כ- "בן בית" .
היום , שחיינו משתנים כל כך מהר ונכנסים לדור-המשך השונה באופיו ביעדו בהתמסרותו ואפילו באופק מחצבתו, האם אותו ילד ואותה משפחה ונתיביה יכולים להישאר אדישים?
שמעתי מכמה פלמ"חניקים טענות גם על העבר וגם על ההווה ויש שטוענים שהמדינה מפקירה אותם עכשיו.
הם צודקים וצריך לעשות הכול שלא ירגישו "שהם יושבים על הגדר " ...
האם זאת יכולה להיות גם הסיבה של נתיבה בן יהודה שפתאום צצה בתוכה אותה
"התפכחות קשה מאוחרת" ( ב- 1981 –איחור של שלושים שנה!) כדי לקום ולכתוב את העדות המדויקת?
טוב שכתבה , גם אם זה היה באיחור רב!
הערה : ראיתי את ההצגה ביחד עם "אריקה הופר"
שלמה:
הראיה המפוכחת על הפלמ"ח זה למעשה נושא ספרה של נתיבה. הייתי רק אומרת שגם שירי הפלמ"ח שהוכנסו להצגה ע"י שילובה של קבוצת התיאטרון רות קנר אף בהם לא היה הפאתוס
בו הורגלנו אלא אלמנטים של קריקטורה מסוימת, כיאה לספרה של נתיבה
לגבי " כי בכל מקרה אני יודע שיש טענות לפלמחניקים שעמם שוחחתי בשנים האחרונות - שהמדינה
הפקירה אותם לנפשם ויש כאלה שבפרוש אמרו לי שהמדינה יודעת לקחת ולא לתת ומישהו אמר לי "אני וחברי
יושבים היום על הגדר ."
מותר להגיד שיש לפלמחניקים טענות שהמדינה הפקירה אותם, יתכן והם צודקים, אבל אין לערבב את זה עם הדור החדש שדואג רק לאינטרסים שלו כי זו דרכו של האולם.
הפכנו למדינה נורמלית ולכן כל אחד דואג לאינטרסים שלו.
אריקה
29.11.2008
אריקה:
יש טענות לפלמחניקים שעמם שוחחתי בשנים האחרונות - שהמדינה
הפקירה אותם לנפשם ויש כאלה שבפרוש אמרו לי שהמדינה יודעת לקחת ולא לתת ומישהו אמר לי "אני וחברי
יושבים היום על הגדר .
יתכן שיהיו כאלה שיראו בזה צדקנות מסוימת ויהיו כאלה שיזדהו עם מה שכתבתי . ואת לא יודעת עד כמה הפלמחניקים שומרים את הדברים בבטן וכואב להם .
התמודדות משפחה במצבים כאלה ובכל זאת הרגשתי שיש כאן התמודדות סמויה פנימית קשה גם של הילד וכולם נרתמו להטבת המצב ואני הצטרפתי לעזור כ"בן בית" .
(בעצם ,צפיתי בנתיבה בכבודה ובעצמה ! ומה גם ששירי הפלמ"ח שהוכנסו להצגה על
ידי שילובה של קבוצת התיאטרון -רות קנר- אף בהם לא היה הפאתוס בו הורגלנו אלא
אלמנטים של קריקטורה מסוימת , כיאה לספרה של נתיבה ) .
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן ב- וואלה, נובמבר 2008
