שלמה שפירא
אחותי אופירה זהבי איבדה את בנה - רס"ן שאול שאולי זהבי ז"ל בלבנון ב- 1985. היא חייבת להמשיך בדרכו בבוקר, בערב ובלילה
אחותי אופירה זהבי איבדה את בנה -רס"ן שאול שאולי ז"ל בלבנון ב-85
ומהיום הראשון לנפילתו ועד היום
היא אומרת:
"הוא הגן על המולדת"
ומאז - כל שבוע היא עולה לקברו
מניחה יד אחת על כתפו מחזקת את עמידתו
ובידה השנייה מניחה את "הקרבין" על כתפה
היא חייבת להמשיך בדרכו בבוקר, בערב ובלילה -
היא השומרת ב"משמר האזרחי" בשכונת נווה עמל בהרצליה.
וכל בקר עומדת ב- "גורדון" - בית הספר היקר לה מאד
לא מפספסת אף יום ומשגיחה עם שני ילדים רכים להעביר תלמידים רבים את הכביש בבטחה.
"הם עתיד חיינו מְגִנֵּי ילדינו מבטיחי ארצנו" - היא אומרת לי. .
שלמה שפירא
השבמחקפרורים פרורים ( על כאב )
כשכתבתי את השיר לאחותי אופירה לא חשבתי כלל לדבר על השיר. האמת פרצה בִּן רגע ורק לאחר מכן חשבתי שאופירה תמצא איזו-שהוא פירור-נחמה מהשיר.
ובפירור-הנחמה הרבה כאב יש שם . אימא שבמקום שזרמה אחרת ממה שזורמת לאחר יגונה, הכאב בעצם הוא כאב גדול לה ולנו - המשפחה (כאב כללי) וזאת אם מסתכלים מבחינה אישית וגם מבחינה לאומית .
ואימא שהולכת לעלות על קברו של בנה כל שבוע ורק לדמיין איזה כאב אצור סב - הוא בעצם הכאב הגדול שלה ,הכאב האישי שלה ואני כאח - האם מסוגל אני להיכנס לכאבה האמתי ואפילו אם כן אני נכנס, עד כמה אני נכנס, עד איזה רובד אני נכנס ומסוגל להיות "נכנס" ובעצם אפילו אני וגם עוד הקרובים לה מלקטים ממנה רק פירורים פירורים .
אז באים קרובים, עוזרים-מומחים ובעלי רצון טוב אליה לידידות ולהבנה ... ומנסים לדבר "בואי נדבר" ודברו ומדברים ,האם בסכומו של דבר ,ינהרו לנו שרשי מצוקתה? לאופירה יש הרבה ידידים וקרובים שלא מבקשים לחשוף עוד פירור ועוד פירור שהם פירורי כאב בים-הדמעות ,אלא מבקשים שתמשיך ותזרום עם החיים כמונו ,ועם פירורי דאגה אפשר לשרש חלקות של כאב . לא סתם שגם היא נאחזת בידידיה ואומרת "הם דואגים לי", כלומר "הם לא שכחו אותי" גם לאחר שחשׂפו פירורים פה פירורים שם מכאבה ולא "ברחו" ונשארו רואים אותה גם ממטרים בודדים וגם מקילומטרים רחוקים.
האמת שכתבתי את השיר הזה כשמלותיו זרמו בשתיים שלוש דקות ואני מניח את העט וקורא אותו והבכי מהעיניים שופע כמה דקות. לכאורה, לא כתבתי שיר על כאב ובכל-הוא,כשאני קורא את מה שכתבתי - אני בוכה. אדם אחד אחד בוכה!
נכתב ב- 20/2/2008
מ. , 17:40 23/2/2008:
מחקבאשר לשיר שכתבת לאחותך. השיר היה מיוחד בכך שההתפתחות שלו הכאילו איטית גרמה לי לשוק בסייפא של השיר ובמיוחד התחברתי לסייפא אחרי ששמעתי את דר’
אבנר גליקליך (שכתב 2 ספרים ונפגע קשה במוצב בחרמון ,איבד חברים רבים שם.) ששוחח עם דב אלבוים על פרשת "קורבנות" ובו דיבר בין השאר על הקורבנות של ימינו והשליחה להרג במסגרת הקרבת קורבנות לא בצורה גלויה אלא תת-הכרתית וטוען כי לחברה יש את הצורך החברתי להקריב קורבנות "שום בית מקדש לא הקריב כל כך הרבה קורבנות כמו החברה המודרנית" וכנ"ל הביטוי "החיילים הקריבו עצמם על מזבח המולדת" ובאו והתחברו לי הסייפא של אותה שירה/קינה וועדת אגרנט וזה משגע אותי.קשה לי עם זה.
ועוד הערהשל מ.:
מחקמ. , 17:52 23/2/2008:
שמת לב שאתה שר התרבות שלי לאחרונה ואילו אני מציקה לך על החיים
ראובן אחי משיב:
מחק, 22:28 23/2/2008:
לשלמה
התוספות לשיר אחותי אופירה ,נתנו לנו את חמישה ממדים ואף יותר.
הראשון שציינת היה המימד הלאומי
השני המימד האישי
השלישי מימד הכאב
הרביעי מימד ההישרדות
החמישי ממד החברות והרעות שבזכותו יש הטעם להמשיך לחיות .
זאת דרכה של ישראל היפה אשר דרכה סוגה בשושנים.
יש לנו כאן התייחסות המשורר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים לעומק ולממדי השיר
שלך ראובן
דפנה ב , 19:18 21/2/2008:
מחקזה השיר שלך
זה הכאב שלך
זה הכאב שלך הרואה את הכאב שלה.
את הכאב שלה רק היא תוכל להביע, אם תוכל.
זכותך, כמובן, לשמור על כל מילה בשיר מכל משמר, ולא לשנות, כמו שזכותך לשנות ולהתחשב בהערות, לא לשם פרסום השיר, אלא, אם תרצה. אם תשתכנע, שיש משהו בהערה. המשך לכתוב כמו שאתה מרגיש. כמו שאתה רוצה. חלקת אלוהים הקטנה שלך, שאנו, הקוראים, זוכים להציץ אליה ולחוש שמץ ממנה
ורק, אנא, אל תיעלב מכל מבקר, עורך, או מישהו שרואה עצמו מבין.
אופירה זהבי , 20:24 20/2/2008:
השבמחקכשאני קמה בבוקר ומתכוננת לצאת למשמרות, זה גם בזכות מנהלת בית ספר גורדון בהרצליה והמורים והתלמידים וההורים שמעודדים אותי להמשיך הלאה עד כמה שאני יכולה.
ראובן שפירא , 22:50 20/2/2008:
השבמחקשלמה ממש היה מרגש לקרא את השיר
הוא מבטא את תכנה של אופירה
כולי נפעם
כל הכבוד
שוש ס. , 23:08 20/2/2008:
השבמחקאופירה אני מעריצה אותך
ראובן שפירא,
השבמחקלשלמה
ריגשת אותי עד דמעות
קשה להבין איך שיר ומילותיו יכולים לבטא מרקם חיים שלם .
איך מרקם חיים-שלמים יכולים להשתנות ולקבל ממדים אין סופיים .
מרקם חיים הכואבים את האבדן של יקיר, של יצחק-של שלמה או שאולי-של אופירה .
החיים ממשיכים והרגשת האבדן מתעצמת
כמו שציינת הביקור של אופירה בבית העלמין מידי שבוע
ביקור בו מוצאת כתף לא מאכזבת להישען עליה
ביקור בו יכולה לספר לשאולי על הקשיים השמחות האכזבות והריגושים
מבלי לחשוש ובביטחון כי הוא מקשיב לה ונותן לה אות הכוחות להתמודד ולהמשיך .
בעוד מספר שבועות ימלאו 30 שנה לנפילתו של שאולי
שלושים שנה של כאב ,תקוה וחלומות עם בני המשפחה האוהבים .
תודה לך שלמה .
31/12/2014, 19:08
השבמחקשלמה,
שירך על אחותך מפלח את הלב.
דיאנה מ.
בלפור ח:
השבמחק31.12.2014, 21:11
מדובר כאן בחיים של הקרבה ממש,
היא עוקדת את עצמה לזכר בנה.
ריגשת אותי הכי הרבה מכולם מה שכתבו. תודה רבה חיבוק ומברך אתכם...
השבמחקאופירה זהבי (אחותי)
יום כבד, כמו כל הימים שעוברים עליה מאז אותו היום הנורא.
השבמחקעדנה ש.
מרגש מה שכתבת שלמה
השבמחקחיה בן ש.
אכן ערב קשה וכואב, שבו העם מתייחד עם הנופלים וכואבים את כאב המשפחות.
השבמחקנזכור אותם.
ביטאת את זה בצורה ברורה וכנה.
רבקה ב.
קטע זה מופיע בבלוג האישי שלי ב- ישראבלוג באתר "וואלה"
השבמחקהשיר ב- 20/2/2008 16:28
מלים לאופירה ב- 22/2/2008 06:44