שלמה שפירא
הרהורי קליטה ונחלה
סבתא וסבא שלי באו מעירק מעיר בגדד שעל שׂפת החידקל.
חיינו היו לאורך נהר ולא ליד שׂפת-ים.
הכיסופים לתיקוני-נפש היו רבים מאד שם והיה קשה מעבר למה שאפשר לתקן.
אז באו ימי הגאולה ולאחר אלפיים שנה חזרתי-שבתי לארץ אבותי.
ביום אחד, נסיתי לעשׂות מדיטציה לנפש על גג-כותל בעיר-העתיקה.
פתאום המואזין קרא וּבָלַל עמו מואזינים רבים ששטפו את עמוד השקט שלי בירושלים שלי בירושלים של
אש התמיד.
ואז שאלתי עצמי,
מה עדיף על מה:
אדם אל תוך עצמו ואמונתו להזנת אור-נפשו
או אדם מתוך עצמו ואמונתו להאזנת דת-נפשו ?
סירות אוניות ניסו לחפשׂ לי תשובה
הים גדול, השמים העליונים, הכוכבים ואין איש יודע עד עכשיו, מה יש מעבר להם.
ההיגיון אומר שאדם מנסה תמיד לטפס מעבר לאופק ולעלות מעלה-מעלה לספירות הרי-נפשו.
מסתבר שה- ג'י-פִּי-אס המודרני גם הוא משבש אותך שוב ושוב ומביא אותך לשיפלת-הים.
שוב אתה מצויד כמו יורדי-הים בסמל-הנגד בעין-הרע ומנסה להפליג עם סירה אנייה,
אבל לאן ?!
היהיה מזור לעמנו בארצנו באמונתנו בהר-ציון מקדשנו, בירושלים של אש התמיד עתיקת-ימינו?!
קטע זה מופיע בבלוג שלי ב- ישראבלוג באתר "וואלה" בכותרת: "חלפו שישים שנה מעלייתי ארצה - הרהורים ב- 29/11/2011 10:01
השבמחק