שלמה שפירא: שושנה זאבי - מסע אל תום האלף / הרומן מאת א.ב. יהושע והאופרה מאת יוסף ברדנשווילי / ליברית: א.ב. יהושע //רבדים חברתיים ותרבותיים במציאות הישראלית העכשווית

 

שלמה שפירא

שושנה זאבי / מסע אל תום האלף / הרומן מאת א.ב. יהושע והאופרה מאת יוסף ברדנשווילי /

ליברית: א.ב. יהושע

רבדים חברתיים ותרבותיים במציאות הישראלית העכשווית

בהרצאה הנוכחית אני דנה בשתי יצירות שכותרתן אחת  "מסע אל תום האלף". האחת –רומן היסטורי אלגורי שכתב א.ב. יהושע; והשנייה אופרה סימבוליסטית שהלחין יוסף ברדנשוולי על פי הרומן והליברית של יהושע. סיפור המעשה מתרחש במאה העשירית, שבאמצעותו מבקשים שני היוצרים להציג את הלבטים התרבותיים הקיימים במציאות הישראלית בת זמננו.

מדוע בחר א. ב. יהושע לברוא תמונת עולם היסטורית ולהעתיק אותה לשיח התרבותי בארץ? הרי כמעט בכל ספריו הוא טיפל בנושאים אקטואליים והציג באמצעותם עמדות שיפוטיות ומוסריות. וגם ברדנשווילי נתן ברוב יצירותיו ביטוי למודרנה על כל היבטיה הסגנוניים והתימאטיים. וכאן, כמו יהושע, הוא מביט על ההווה מבעד לפרספקטיבה היסטורית.

התשובות לשאלה זו יובהרו דרך השלד הסיפורי ודרך המשמעות האלגורית, הנרמזת מכל אחת מהדמויות.

הרומן של א.ב. יהושע מתחיל במסע שעורך בן עטר עם שתי נשותיו מטאנג'יר לפאריס. מטרת המסע היא לשכנע את אסתר מינה, אשת אחיינו, לא לנתק את הקשרים של בעלה עם דודו. אסתר מינה, בת וורמייזא  אינה מקבלת  את נישואיו הכפולים של הדוד ורואה בהם הפרה של צו ההלכה שקבעו רבני אשכנז. אחיינו, אבולעפיה, מתבלט בין נאמנות לדודו לבין אהבה לאשתו.

אסתר מינה תובעת ליישב את המחלוקת בבית דין רבני, אותו הקימו במיוחד בייקב יהודי בפאריס. הדיינים מכריעים בעד השותפות. אסתר מינה אינה מקבלת את גזר הדין. היא מכריזה על עצמה כאישה מורדת ותובעת מאבולעפיה שיגרש אותה. הוחלט להביא את הדין להכרעה בעיר מולדתה, בוורמייזא. שתי המשפחות מגיעות לוורמייזא ומתארחות אצל יהודי המקום.

הוחלט על דעת הרוב להביא את ההכרעה המשפטית לידי רב הקהילה, הנבחר להיות בורר יחיד. הבורר חותר להגיע לסוד יחסן האמיתי של הנשים לנישואים הכפולים. הוא מנהל שיחה זהירה עם כל אחת מהן בנפרד. שתיהן מספרות לרב על הכבוד והאהבה שמעניק להן בן עטר.  אולם, האישה השנייה, מוסיפה ומציינת, שיש בליבה תשוקה לשאת גבר נוסף. הבקשה הנועזת מעוררת אצל הרב תדהמה. היא מפרה את כללי ההתנהגות האורתודוקסית, שעליה התחנך ועל פיה כוננו בני עירו את אורח חייהם. הרב מכריז חרם על בני משפחת בן עטר, והם נאלצים לעזוב  את בתי המארחים ויוצאים בחופזה לפאריס.

בדרך לפאריס נוטלת האישה השנייה על עצמה את האשמה על הנידוי. היא נתקפת במחלה אנושה ומתה. בן עטר מגיע לפאריס עם אשתו שנותרה לבד. בפאריס הוא עושה הכנות לקראת הפלגה לביתו בטאנג'יר.

אבולעפיה ואסתר מינה נשארים בפאריס. המוות של האישה השנייה מעורר בה רגשות חרטה, אך יותר מכל היא נרתעת מהקנאות החשוכה של בני עירה. היא חשה שייכות ומחויבות כלפי בעלה ובני משפחתו.

ועתה אני חוזרת לשאלה שבה פתחתי  - מהי המשמעות הנרמזת מהסיפור ההיסטורי?  לשאלה ניתן אולי להשיב בשתי תשובות אפשריות:

הראשונה מתייחסת למתחים העדתיים בישראל,  המסמלים את חוסר היכולת של החברה הישראלית ליישב את המחלוקת בין ריבוי הדעות הסותרות ואת ההתבצרות של כל אחת מהן בדלת אמותיה. כל מאמץ לחדור לתוך אחד מהמעגלים הסגורים ולחשוף אותו  לאפשרות של קיום דעות חדשות - נתקל בעוינות, ולפי הרומן אפילו מסתיים במוות.

התשובה שנייה מתייחסת למעמדה של  האמונה היהודית במציאות הישראלית. ברומן הזה, כמו בכמה מן הרומנים האחרונים של יהושע, הוא מציב את האמונה והפילוסופיה היהודית כגורם מכונן של החברה הישראלית בת זמננו, חרף הסדקים הקרעים המתגלים בקיום העם היהודי.  כל חיבור לאידיאה חדשה, אינו מצליח להוות תחליף לעיקרי האמונה היהודית. א.ב. יהושע מפוכח בכדי להיות חסיד שוטה של חזרה  למקורות היהודיים, ולכן הוא מעלה ברומן מאבקים בינאישיים, שמהם ניתן ללמוד על הקשיים הרוחניים המתקיימים בין מסורת העבר לבין המשיכה אל ערכי התרבות המערבית. הוא אינו מציע פיתרון חד משמעי לבעיה. גם ההתפכחות של אסתר מינה מהקנאות החשוכה של הקהילה האורתודוקסית  אינה מרככת את הקונפליקטים האישיים, הרעיוניים והתרבותיים.

את המתח התרבותי ביטא יהושע במאבק המתנהל בין שתי תפיסות עולם מרכזיות:  המסורתית-אורתודוקסית, המיוצגת ברומן על ידי בן עטר ועל ידי הקהילה בוורמייזא. והליברלית-פלורליסטית, המיוצגת על ידי אבולעפיה והאישה השנייה. קיימים הבדלים בין שתי  תפיסות העולם המסורתיות. בן עטר אמנם מתנהג כאב ריבון סמכותי אך הוא מגלה אמפטיה כלפי הלבטים של אחיינו. הקהילה, לעומתו, שומרת בקפדנות על אחדותה העדתית וכופה את עמדותיה הקפואות על היחיד.

גם בין שתי תפיסות העולם המודרניות יש הבדלים ניכרים.  אבולעפיה מיצג את המבוכה האידיאית של דור הבנים, ואילו האישה השנייה מסמלת את חירות המחשבה ואת הרצון לביטוי ה"אני".

כיצד באים לידי ביטוי ההבדלים בין החברות הסמכותיות. בן עטר הסמכותי מגלה נדיבות כלפי כל  מי ששוחר לפתחו, כל עוד הוא מוכיח צייתנות ונאמנות. גם הוא, כמו אנשי וורמייזא, בקיא בספרות התורנית על כל פלגיה. מדוע הוא טורח להגיע לפאריס? האם רק כדי לרכך את התנגדותה של אסתר מינה מנישואיו הכפולים? או שמא זו עילה המסתירה אמת אחרת? בן עטר חושש לאבד את סמכותו על אחיינו, המגיע להכרה עצמאית חדשה, שהתגבשה בתוכו במרוצת שנות נדודיו באירופה. אבולעפיה אינו מודע עדיין לגודל המבוכה שהוא יחווה בחייו בעקבות המשיכה אחר הדעות המהפכניות. בן עטר מודע להתחבטות של אחיינו, והוא מצר על חוסר הכיוון האידיאי שינחה את חייו החדשים. אבולעפיה, אמנם, חש נאמנות כלפי דודו אך אינו יכול לחזור בו מהכיוון החדש שאותו הוא בחר, גם אם הוא אינו מביא מסרים ברורים כמו אלה שהתחנך עליהם בילדותו.

קשיי הניתוק של אבולעפיה מסמלים את קשיי הניתוק של הבנים המתרחשים בכל  הדורות אצלנו בארץ:  הדור הראשון, שניתק עצמו מהמסורת חווה קשיים רגשיים ואידיאיים, אך הוא כונן את התשתית לחברה המודרנית העכשווית. הדור השני, שרוי בלבטי זהות ובחיפוש אחר כיוונים אידיאיים סותרים, שלפי יהושע, הם אינם יכולים להוות אלטרנטיבה למורכבות הרוחנית של היהדות.

לעומת האמפטיה שמגלה בן עטר כלפי אחיינו, הרי שקהילת וורמייזא מתבצרת בדתיות המופלגת שלה, אולי כדי להצדיק את חוסר היכולת שלה להמשיך את מסורת הפרשנות, שאפיינה את הרבנים הדגולים שיצאו מתוכה. כוחה אינו בלמידה כי אם בשמירה על אחדות, שאותה היא כופה על חבריה.  לא ייפלא, אפוא, מדוע נהג הרב בחומרה כלפי האישה השנייה. זו מפרה לא רק את הטאבו הארוטי, אלא מציבה מול הקהילה אלטרנטיבה נוספת - רצון חופשי ורענן ותשוקה לדעה עצמאית. הקיפאון המחשבתי של העדה מסמל חברה שמרנית, המסרבת להיפתח לרעיונות הפילוסופיים המודרניים, שאת ניצניהם הראשונים ניתן לראות בהתפתחותה של המחשבה הרומנטית. הרומנטיקה יצאה נגד הטאבו הארוטי והפגישה את היחיד עם הכוחות האפלים של נפשו. הכרה בכוחות אלה מאפשרת ביטוי למחשבה עצמאית ולחוויית ה"אני" האישי. שני אלה הם היסוד להיכרות עם מגוון דעות אחרות ואולי אפילו לביטויי סובלנות וקבלת האחר, שאין להם קיום בתוך עדה בדלנית

גם באופרה מוארים אותם מתחים  תרבותיים. אלא שברדנשווילי הרחיב את היריעה ופנה למעגלים רחבים יותר של העם היהודי. הוא התיך לשפה המוזיקלית המודרנית מוטיבים יהודיים, יסודות של מוזיקה עממית, הרמזים מתקופת הבארוק, הקלאסיקה והרומנטיקה, וביטא באמצעותם את הרבגוניות של התודעה היהודית. היא מהווה עבורו  תשתית לדיאלוג רוחני בין העבר היהודי לבין המציאות האקטואלית בארץ.

את הדיאלוג בין  הזמן העכשווי לבין הזמן ההיסטורי הוא יצר בכמה סצנות אופראיות: כמו זו  המתארת את טקס החתונה של בן עטר עם אשתו השנייה, או זו המתארת את הפרידה של  אבולעפיה מדודו. הסצנות הללו כתובות בשפה מוזיקלית מודרנית, שיש בה  אלמנטים אוונגרדיים מוקדמים וגם הישענות על הסגנון האקספרסיוניסטי של תחילת המאה ה-20: הוא תיאר את לבטי הגיבורים באמצעות משפטים ארוכים רווים בדיסוננסים לא פתורים, והשתמש בליווי התזמורת לתיאור השבר, שעדיים הגיבורים אינם מודעים לתוצאותיו. בתוך השירה הכרומטית הוא גם שיבץ מלודיות ליטורגיות מזרחיות ואשכנזיות, כמו רצה לומר, שההוויה היהודית מאופיינת לא רק ברבגוניות שלה, אלא גם בפתיחות שהיא מגלה לשפות המוזיקליות האחרות.

דוגמה לשיבוץ הזה נראה בשתי המערכות הראשונות, שבהן משלב המלחין בשירה האקספרסיוניסטית של בן עטר ושתי נשותיו ליטורגית עתיקת יומין: תפילה בוקר או תפילת ברכה לחתן ולכלה. התפילה היא מודאלית בעיקר, עם מבנה משפט סטרופי, המנוגדת למשפטים הארוכים והמליסמטיים (מספר צלילים רב על הברה אחת) המאפיינים את שירת הסולו של הגיבורים.

הפרישה המגוונת של הסגנונות המוזיקליים בולטת בעיקר בסצנת המשפט, הנערכת בייקב היהודי. השירה הדיקלומית של בן עטר נפרצת כאשר המקהלה שרה שתי תבניות מוזיקליות מנוגדות: האחת – פותחת בתפילה, כיאה לדיינים המבקשים מהאל שינחה אותם בדין צדק. השנייה – שירה בכחנאלית, ( שירת יין פרועה), המשקפת את הפן האורגיסטי, הקיים במשך כל האופרה בנפשם של הגיבורים. בין שזה בן עטר, המתגאה בגבריותו, ובין שזו האישה השנייה, החפצה בבעל שני. התמונה הבכחנאלית הולכת ומתעצמת, כאשר בן עטר נמצא עם שתי נשותיו הערומות ברקע הבמה. הם שרים שירה נהנתנית, ואסתר מינה בחזית הבמה שרה אריה, בה היא מביעה את סבלה. הקווארטט הדיסוננטי מרמז על גאוות הסרק של בן עטר, שאינו חוזה את ההרס שתחולל האישה השנייה. בסצנה הזאת היא עדיין  מצייתת וכנועה, ורק בסוף היא נעשית נועזת ומבטאת את חירותה. בן עטר אינו מבין את העולם הפנימי של האישה, שתבעה לעצמה זכות להיות "שווה". רק הליווי התזמורתי מרמז על הסוף הטרגי: תחילה היא מנגנת ארפז'ים קונסוננטים, ואלה מתחלפים בנגינה מבוהלת מלאה בדיסוננסים 'צורמים', המזכירים את האופרות הגדולות של הגיבורים המיוסרים של תחילת המאה ה-20.

בשתי המערכות האחרות, כמו ברומן, ניתן ביטוי לקנאות הדתית של קהילת וורמייזא. בסצנת התפילה בבית הכנסת האשכנזי פותחת המקהלה בשירה הטרופונית, המזכירה תפילה בבית כנסת. זוהי שירה המתבססת על מלודיה אחת והשרים אינם שומרים על טמפו אחיד. נוצר מלמול שירי, המזוהה גם הוא עם  ההווי הליטורגי הדתי. זו מכשירה את שירת היחיד של הבורר, המפאר את שיקול הדעת השיפוטי שלו, המתערער נוכח בקשתה של האישה השנייה לשאת גבר נוסף. לאחר רצף של תפילות מביעה האישה השנייה את תשוקתה בשירה בעלת סגנון אקספרסיוניסטי. בשירה זו אין עדיין סימן לאסון העתיד לבוא. היא ממשיכה לשיר על פי הדגם, שאותו נהגה לשיר בטקס החתונה. השינוי בסגנון שירתה מגיע לאחר הכרזת החרם. את אסונה ואת ההכרה בהרס המשפחה היא מביעה באריה מלודית, בעלת מבנה סטרופי, המעלה את חווית האשם. ולבסוף, היא חוזרת למשפטים הארוכים והכרומטיים, המלווים את סצנת המוות, שהיא סוף הסיפור באופרה.

לפינאלה האופראי הביא ברדנשווילי  מאפיינים דרמטיים חדשים:  העדה ושתי המשפחות מכונסות יחד ושרות את תפילת "אלוהינו ואלוהי אבותינו". היא נוסכת שלווה על  המתלבטים ועל הקנאים. היא מעבר לחיכוכים הפנימיים.

את הרעיון ליישב את הניגודים בין הדעות הסותרות הציג ברדנשווילי בדמותו של הרב אלבז, המשלבת בתוכה את הנאורות המערבית ואת המסורת היהודית. הוא ביסס את הדמות האופראית על הדמות הספרותית, והעמיק את האמביוולנטיות הנטועה באישיותו. ברומן הוא בקיא בהלכה וכותב שירה. באופרה הוא "המשקיף" היודע כול – גם את נפש האדם וגם את העולם הסובב אותו. את המורכבות הזאת הוא ביטא באמצעות השימוש בקול, השרוי בין שני עולמות – הגברי והנשי. הרב אלבז שר בקונטרה טנור, שחוצה גבולות ומלכד בתוכו את כל היסודות שהמלחין ביקש להציג באופרה: את מורשת ספרד המפוארת, את היסודות האסתטיים של התרבות המערבית, ומיישב אותם לצד הבנה העמוקה בהלכה ובתורת האיסלם. הרב אלבז, כמו ברדנשווילי הוא איש העולם הגדול, החולש על כל הסגנונות, בקיא בכל התרבויות ומלכד אותם ליצירה אישית אחידה.

14 פבר' 2008

קטע זה הופיע בבלוג הישן שלי ב- וואלה