שלמה שפירא: "שנים סוערות" ב- כ"ה שנים למדינת ישראל עם קצת התייחסות לערבים

שלמה שפירא

"שנים סוערות" ב- כ"ה שנים למדינת ישראל

על שנים סוערות בעיני דוד בן גוריון, יגאל אלון ומשה דיין

לדוד בן גוריון לא הייתה בעיה עם ערביי ישראל, הייתה בעייה עם הערבים שכנינו

אצל יגאל אלון התחילה לצוץ הבעייה הערבית המקומית לצד הבעייה הערבית עם השכנים הערבים

משה דיין מקיף את הבעיה הערבית משתי הזוויות בהסתמך גם על "האמונה" ועל "אל-תירא"

 

"שנים סוערות", עורך: רומן פריסטר, עיצוב: צבי נרקיס, צלמים: דוד רובינגר, ורנר בראון, יצחק אוסטרובסקי, עליזה אורבך, יעקב אגור, נחום גוטמן, פאול גרוס, רחל הירש, דוד הריס, "ישראל סאן", נורברט, "סטארפוט", הנס חיים פין, רומן פריסטר, דוד רובינגר, חנן שדה ארכיון צה"ל, לשכת העתונות הממשלתית וסוכניות צילום אחרים. 

  

תאריך הוצאה: לא מצויין בספר ולפי התוכן בספר, הספר יצא לאור בשנת כ"ה למדינת ישראל.

הוצאת ארץ התנ"ך.

הספר עם עשרות של צילומים מעניינים ומרתקים. בסוף הספר האלבומי הזה, תמונה ובה יונה לבנה יושבת על גדר-תיל.

בפרק הפותח את הספר: "בוקר טוב, כאן ישראל", תמונה המשתרעת על שני עמודים ובה "צעירים הצובאים על בתי הקפה..." וכדאי למבוגרים שבנו, שישבו אז בבתי-קפה, לבדוק אותה ואולי יזהו את עצמם שם, ולמרות שהייתי אז, בן שלושים ושש, לא ידעתי אז, מה זה לשבת בבית-קפה, וזאת מרוב עבודה עבודה ועבודה ולא היה לי זמן לכך!

  

בפתח הספר - שלושה אישים מביעים דעתם על שהאתמול, היום והמחר: דוד בן גוריון (ממקום מגוריו בקיבוץ שדה-בוקר), יגאל אלון סגן ראש הממשלה ושר החנוך והתרבות, משה דיין שר הבטחון.

  

דוד בן-גוריון על הידברות עם ערבים, על מצרים ועל "רק יתכן" שלום :

...הכל יודעים מה עבר עלינו מאז. אך כששואלים אותי אם אנחנו קרובים כיום יותר להידברות עם הערבים, מאשר בשנת 1948, עלי לומר שזה רק יתכן. אני ידעתי היטב את המצב במצרים לפני שקמה המדינה, כי ביקרתי בה לעיתים תכופות. אחרי המלחמה לא הגעתי למצרים, אבל במשך 10 שנים הגיעו אנשים אלי, לארץ. אחר-כך חדלו אבל אני מכיר גם עכשיו את המצב במצרים. אני יודע שיש ערבים שמבינים מה שנאצר הבין רק בשנה האחרונה לחייו: שהבעייה איננה להרוס את מדינת ישראל, אלא לתקן את מצב הפלחים במצרים. יורשו סאדאת אמר אף הוא כי פניו לשלום עם היהודים. איני יודע אם הוא חושב באמת את אשר הוא משמיע, אולם ביודעי את המתרחש במצרים - אני מאמין בתמורה שיביאו אותם 120 אלף ערבים הלומדים כיום באוניברסיטאות. אני בטוח שהם ירצו לשפר את מצבה של ארצם, ובראש וראשונה את מצב הפלחים - כי לא ייתכן שהאינטיליגנציה הרבה הזאת לא תרד אל עומק הבעיות הפנימיות של מצרים. מכאן נובעת אמונתי כי יהיה שלום באיזורינו אולי לא בתקופה של סאדאת, אולי לא מיד, אבל אני חושב שתוך שש עד עשר שנים יהיה שלום...

  

יגאל אלון על דמוקרטיה,הומניות, ערבות הדדית ושלום:

...פה ושם כבר נלחשת אף בתוכנו השאלה - הגם בקול ענות חלושה - האין אורבת לנו סכנת הדרדרות אל זרועותיו של פולחן-הכוח והסגידה לצבאיות? דומה, כי ניטיב לעשות אם נשאל את השאלות הללו בגילוי-לב, מבלי לשעות למה שיגידו יפי-הנפש המקצועיים ומה יספרו עלינו בחוצות העולם. לא להם אנו חייבים את הבירור הזה, כי-אם לעצמנו, כיאה לעם בוגר ונבון.

אני מאמין כי בכוחו של החינוך - במובן הרחב של המילה - לא רק לרכך ולמתן תהליכים שמקורם בתנאי מלחמה, אלא אף לגבור עליהם. יתר על כן: להפוך את הראשיים שבהם:

א. טיפוח חברת-מופת צודקת ודמוקראטית;

ב. רציונאליזציה של השרות הצבאי;

ג. הבטחת משטר פנימי נאור ותרבותי בצבא;

ד. הזקקות אל הנשק כאל הכרח שלא יגונה, ושמירה על טוהרו;

ה. היחס אל הערבים;

ו. השאיפה לשלום.

ככל שהמלחמה תתמשך יותר, כן תגבר, בדרך הטבע, עוצמתם של הלכי-הרוח האנטי-דמוקרטיים ואוטוריטאטיביים ברחובנו, שבמיתוסים כוזבים הם יתימרו לגאול את החברה משממונה הרוחני, ומהתרוקנות המערכים החברתיים. לכן, גם כשלבנו עם המתרחש בחזית, אל נעצום עינינו נוכח ההתפתחויות בעורף. כולנו יודעים כי מלחמה, משמעה סולם עדיפויות סלקטיבי גם בחיי המשק ובתיכנון היעדים החברתיים, ההשכלתיים והתרבותיים. עם זאת, אסור כי בשם נימוקי בטחון, כביכול, נוותר על חתירתנו לחברת-מופת צודקת, ככל שתהיה צודקת יותר, כן נכונותם של בניה להזדהות עמה ולהגן עליה. לא ייתכן להשאיר את האחווה ואת הערבות ההדית רק לשדות-הקרב. אלו מחייבות - וביתר שאת - את העורף. מכאן, שעלינו לבנות את חברתנו כאילו לא חיינו במצור, ולקיים את חברתנו כבעת מלחמה. הוא הדין בפיתוח החינוך, ההשכלה, התרבות והאמנויות. לא זו בלבד שיהדות ללא כל אלה היא חסרת משמעות כמעט, אלא בהם גם מקור העוצמה שלנו...

ומכאן אל השלום: השלום איננו רק יעד הומינסטי ומדיני נכסף. האמונה בו ואהבתו וקיום מדיניות של שלום, דרושים לנו לא רק לצורך מדינה - אם לרכישת לב הערבים ואם ליצירת תדמיתנו באומות - אלא בראש ובראשונה הוא דרוש כצורך יהודי פנימי של הדורות הצעירים. אסור שבני-הנעורים יתיאשו מן השלום...

  

משה דיין על "האמונה" ועל "אל-תירא":

שני אמצעים אלה איפשרו לעם היהודי לעמוד במאבקיו הבלתי פוסקים - בכל הדורות ובמצבים המשתנים...