נעמי גוטקינד
קטע מכתבה ארוכה במדור הספרות בעיתון "הצופה" 2.8.1996
על מרכזיות האור בשירתו של שלמה שפירא
"אני משורר מסומם מאור", "אור הוא גשר בשירה",
"ליוצר אורים גדולים/ נוסס עלי אור פניך", "עד עולם ארגיש
בטוח עם האור", "האור מוציא לחמי במשך צמיחתי", "ואתה
א-להים המפיץ כל הכוכבים במאמרו/ נתת בהם אור" – אלה
הן שורות מנותקות ממקבץ שירים מתוך "וידוי מודרני" של
שלמה שפירא, ספרו השלישי שיצא זה עתה בהוצאת ספריית פועלים ,
שורות המעידות על מרכזיות מוטיב האור בשירתו .
למעשה –אין כמעט שיר הנעדר בהתייחסות לאור –
וכמי שחי באזור שטוף שמש חזקה מיומו
הראשון, תחילה בעירק, ולאחר מכן בארץ ישראל, וניחן ברגישות משוררים
לסביבתו- אין לתמוה על כך.
כשם שציירים אירופאיים , בבואם אל ארצות הדרום המוארות – שינו
את פליטת הצבעים שלהם, והאירו את בדיהם הכהים, כך כותבי השירה,
היוצרים ב"אור התכלת העזה", אינם יכולים להתעלם מעוצמתו. אבל
במקרה של שלמה שפירא, לתגובתיות היתר שלו לאור יש סיבה ביוגרפית –
שפירא הוא ביולוג בהשכלתו ובוטניקאי בעיסוקו, וכפי שהעידו בו שני קובצי
שירתו הקודמים "אררט" (1988, עקד) ו"ערך מוחלט" (1991 עקד)
- הוא משלב התבונניות מדעיות בטבע , עם מוטיבים יהודיים –
שילוב מקורי ומעניין.
והוא הדין באור- אבי הפוטוסינתיזה , הנותנת חיים לכל הצומח.
מרכזיותו של האור במחזור חיי הצמח, הופכת בתהליך מוכר
(מתולדות השירה) של סמליות פנימית – למקור של אנרגיה שירית וקיומית,
גם בתודעתו של המשורר. וזאת, אפילו
בלי לשאוב השראה ממקומו של מוטיב האור בשירתו של ביאליק, למשל.
בין אור לאור
כששוחחתי השבוע עם שפירא על האור השופע משיריו , הפתיעני כשאמר:
אני מבדיל בין האור הכהה שהציף את חיי בילדותי בבגדד, לאור החיים השמח
והנותן תקווה, שיש בארץ ישראל .
מאחר שעיראק לא פחות מארץ ישראל חשופה לשמים נקיים מענני גשם ולקרינה
חזקה של השמש שעל סף המדבר – מובן ש "באור הכהה" הזכור למשורר
מילדותו, הוא נתון סובייקטיבי. מסביר שלמה שפירא – "למרות שכלכלית
וחברתית היה לנו טוב, אבי היה רוקח , אני למדתי בבי"ס יהודי, היו חיי קהילה
ובית כנסת, בצורה מסורתית מתונה – תמיד ליוותה אותי תחושת גלות.
אני זוכר איך פתחנו רדיו בהיחבא כדי לשמוע חדשות מן הארץ. איך אבא
קידש על היין בהיחבא, כששמענו שקמה מדינה יהודית בארץ ישראל – ציירנו
אנחנו הילדים את דגל המדינה בסתר, ובמיוחד זכורה לי המפה שאימא רקמה
עליה מגן דוד ופסוקים מהתנ"ך – ושצריך היה תמיד להסתיר אותה .
כשהתכוננו לעלייה, בשנת 1951, ואני אז כבן 13 , לא הסכימה אימא להשאיר
מאחור את המפה הזו. ידענו שיבדקו בחפצינו ופחדנו שיגלו את המפה – ולכן
ההורים הטמינו אותה בתוך נרתיק של ספר תורה ובתוך ספרי התורה –
לא חיפשו בודקי המכס חומר מפליל. ובארץ, שנים רבות , תלתה אימא את המפה
הרקומה, כל שנה, בסוכה שהקמנו בחג הסוכות ... "
...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!