שלמה שפירא
תגובות היהודים, קרבנות הגזירות והשואה; המרידות והמרד בשנות השואה
"תולדות עמנו בזמן החדש, עם ישראל בימינו - מגמר מלחמת העולם הראשונה ועד הזמן הזה",
ד"ר אפרים שמואלי, כרך שני (1939-1957), הוצאת "יבנה", 1958
בספר הקדשה:
נר-נשמה לידידי אציל המידות
יצחק למדן ז"ל
תגובת היהודים, קרבנות הגזירות והשואה, למעשי-הזוועה מסביבותיהם ולכל שנעשה בהם עצמם היא בעיה
פסיכולוגית-ציבורית קשה ביותר. רוב הדברים שבעל-פה ושבכתב, דברי העדות, החוברות והספרים
שנכתבו בידי הניצולים, פליטי השואה, מהוממים, מוכים כאב ויגון, וקשה להעלות מהם תמונה מדויקת
של הנימוקים לאופן התנהגותם של ההמונים והיחידים בגיאיות-ההריגה: למה לא מרדו קודם-לכן? כיצד הלכו
ההמונים לאבדון כצאן טבחה? איכה היה הציבור היהודי כמשותק בעצם השתוללות ההשמדה? לשאלות אלה
ולדומות ולכיוצאות באלה קשה למצוא תשובות מלאות. בדרך כלל, אפשר לומר: לה היה ספק מבתחילה יד מי תגבר
במאבק-אימים זה בין הכובשים המרצחים, שעשו את השמדת היהודים תכנית צבאית- אדמיניסטרטיבית
והטילו אותה חובה על כוחותיהם האדירים, ובין המוני-עם מורעבים, מנותקים מן העולם ןכלואים בגטאות,
שבתוכם ןמסביב להם מגור תמיד, המונים חסרי-אונים, מאבק-הגבורה של היהודים על קיומם כל יום תמיד ולא-כל-שכן מאמצי ההתקוממות משמשים עדות נשגבה לכוח החיוניות של האומה ולגילוי אנושי נעלה.
הסברו של רב: בפרשה זו מוטב שנדובב את המקורות. רב אחד, ירא-שמים וגדול-מידות, איש פקוח-העיניים
ומנהיג-ציבור נודע, כתב בזמן השואה ביומנו "מגילת בית-העבדים בקאנין" דברי הסבר אלה:
ב"ה. בתחילת החורף תש"ג. קאנין.
מוצא אני לנכון לתרץ בפתח-דברי שאלת חוקרי הדורות הבאים אחרינו, מדוע לא עמדנו על נפשותינו לנקום
ממלאכי-המוות הבאים לקחת אותנו לגיא-צלמות.
התשובה:
1. א) בראשונה: רבים לא האמינו שנלקחים למיתה כצאן לטבח, רק האמינו במה שאמרו להם, שנוסעים לעבודה
קלה או לבית-חולים. ב) גם המיעוט, מביני דבר, לא רצו לקבל עליהם אחריות הכלל כולו.
2) לבסוף: (מלבד ורשה) א) אחרי היות תחת רשותם 4 שנים ובבית-עבדים 16-25 חדשים, כבר נחלשנו ברוחנו וגופנו,
עד שאין תקומה לנו לפעול דבר-מה. חסר לנו אותו הכוח ועצמה, אומץ הלב ורוח חזק. ב) השמירה הגדולה עד מאד,
ונעשה הכול פתאום כהרף עין. ג) רבים מואסים כבר בחיי עבדות כזה, נבחר להם המוות מחיים. מצפים לעת מצוא זו
מיתה ומחכים למלאכי-המוות אלו, שרואים בהם מלאכי הגאולה מצרתם הנוראה, צרות איוב במלוא מובן המלה.
השאלה היחידה היא: למה לנו חיים בזמן שאבדנו משפחתנו ויודעים אנחנו המחכה לנו? מדוע אין אצלנו אנשים
בני-דעת המאבדים את עצמם לדעת, רק עוד אנחנו עובדים את לוחצינו בשארית כוחנו בפרך את כל עבודתם
בבית ובשדה?
התשובה, לדעתי: על-פי-רוב מפני רגש החרדי, הטמון ונסתר מאצלנו משחר ילדותנו ונטוע בלבנו למאוס
במאבד את עצמנו, גם כי רגילים אנו לחיות - במשך גלותנו - בתקוות יום מחר טוב. כן - אצל אחדים - מטרתם:
רגש הנקמה, אף-כי רחוקה מאד. כן שורר מידת הפחדנות לעשות מעשה אף לא מעשה שאול בשעתו.
גם כי לא לנו להקל מלאכת וחטאת שונאינו...יודעים אנחנו היטב את אשר לפנינו. רק עבודתנו הוא אולי ינצל אחד מאתנו,
וכדברי הרמב"ם "שכל העולם עובדים עבודתם כל חייהם רק עבור אותו היחיד הזוכה בשלמות". כן עלינו להודות,
כי יש כוח נסתר למעלה מהבנתנו, המשביע רצון לחיות אף גם בחיי צער כזה - ועל כגון דא אמרו "בעל כרחך אתה חי!"
וכמו שפירשתי - עוד בשנת תרצ"ב - הפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", והיא: לא פעם אחת קצה נפשו
של אדם בחייו, ואיזהו כוח מושכו אז לחיות בחיים, חיי צער ומצוק המאוס עליו מאד, אם לא כוח הנעלם והנסתר שלנו.
דעת העליון הנבדל מדעתנו וגבוה מהשגתנו, להשלים כוונת הבריאה, "המשביע" - למטרה זאת - "לכל חי"
"רצון" של חיים. להיות בחיים, אף למרות כי אם יתעמק בשאלתו, למה לי חיים, לא ימצא מענה מספיקה.
ז' אב תש"ג. הגם שיש לי עוד אריכות דברים, גם דברים אידאים בדעתי לכתוב לבני עמי...
מבטלים אנו את רצונ(נ)ו בפני רצון העליון דיין אמת.
יהושע משה בן רבי מיכאל אלי' זצ"ל
עבד לעדת ישורון בסיים
ובהמשך יש פרוש ארוך לדברי הרב!
4.04.2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!