שלמה שפירא
לא כאב שרשים לא כאב שרשים כפולים
ל- חלי איתן
לא כאב שרשים
לא כאב שרשים כפולים
יש כאן גבורות
יש כאן גבורות עילאיות
גבורת כל שורש ושורש לצמיחה באדמה הזאת
וגבורות שורשינו העומדים לצידינו
מזרימים יעדינו למחוז חפצנו באון ובגאון
ועובדה שפרחנו ופרחת ונושׂאים ונושׂאת פרי.
אוקטובר 2008
אוקטובר 2008
17.03.2015, תגובתה של רחלי איתן לשיר:
השבמחקב"ה
שיר תגובה לשלמה שפירא
שלום וברכה
עובדות החיים והקשיים ניכרו בשירים הרבים ובסיפורים שחקרתי בספרי "כאב השורשים הכפולים"
(שהתבסס על עבודת המסטר מ - 1997)
לא חייבים להכחיש את הכאב והקשיים שהתלוו למאמץ לגבור על כל המכשולים שעמדו בפני העולים
והשתקפו בספרות הענפה שחקרתי
כך גם כתבתי לאבי שלא התלונן אף פעם
אין זה אומר שלא היו קשיים ולא היה כאב
אין טעם להתכחש
אתן לשיר לדבר בעד עצמו (מצורף לנוחיותכם גם כקובץ נפרד
בברכת כל טוב
רחלי
שלמה שפירא,
מחקאין לי שום טענה לגבי הכאב וגם לגבי הקשיים ובכלל מי מאיתנו, העולים לא עברו חבלי קליטה קשים וכואבים. וכאן טענתי שהחוקרת רחלי איתן הטביעה מושג לחבלי הקליטה - "כאב שרשים" ויותר חזק - "כאב שרשים כפולים". היא אימצה את המונח - ואני חושב שזה טעות - מהמנחה שלה - שעסקה ב-שואה וב-שרשים ובדו-שורש - דבר שלא נכון היה לעשותו במחקר רציני. מצד אחד מדגישים החוקרים ש- "כשעוסקים בנושא השואה וחשוב לעסוק בה ממרחק ומהמעטת המצב,..." ומצד השני ה-"אובססיה" לדבוק בעניינים של כאב בחבלי קליטה ולקשור אותם לשורשים. איך לא תשפיע מנחה כשהיא נתונה ב-שרשים וכאבם" כאשר בעל המנחה טען פעם "רוצה אני לבחון את השפעת השואה, בבחינת תופעה דינמית, המוסיפה לתת אותותיה גם לאחר סיומה - על היווצרותם של קווי שבר חדשים".
מכאב שרשים קשה לצפות לתוחלת ולהתחדשות . זה מזכיר לי ניסוי שפעם ערכתי ובמקום מלח המכיל קלציום , בטעות לקחתי מלח קדמיום , ותוך שתי דקות של הכנסת השורשים
לתמיסה הלא נכונה הבחנתי בטעות וראיתי במו עיני מה זה כאב של שרשים שלא יכולתי להציל אותם ,למרות ששטפתי
ושטפתי ושטפתי את השורשים .
אני רוצה לחשוב שכל משורר מארצות המזרח בישראל לא עבר חוויה כזאת . יתכן ומשוררים שחוו את השואה , יכלו לחוות או כמעט חוו סיטואציה כזאת .
וקשה לי , באופן אישי לקבל השלכה של כאב שרשים על שירה .
קודם כל נגדיר מה זה "כאב שרשים" ,
וכל אחד מגדיר אותו אחרת .
כביולוג וכמשורר אני יכול להגדיר ,אולי בצורה יותר קרובה ויותר נכונה מהו כאב שרשים ומכאן באה התרשמותי השונה.
יש המשך...
ההמשך
מחקאביא את עמדתו של 'איתמר יעוז-קסט ' על הדו-שורשיות:
"...הנה-כי-כן ברצוני להתחקות, על פי דגם אישי ובאמצעות שירים - על גלגוליה של תופעת הדו-שורשיות, מאז תום מלחמת העולם השנייה, ועד לצמיחת הממד הטרנסצנדנטי של תופעת כפל-השורשים. לשון אחר: ברצוני להשיב על השאלה כיצד מתגלגלת תופעת הדו-שורשיות הקיומית (קיומית: במשמעות גאוגרפית, סוציו-אקונומית, תרבותית)
בתופעתה של כפילות-שורשים אמונית,כשהמתח שבין ארץ-ישראל וארצות המוצא ("כאן" ו"שם"), הופך להיות בין מתח שבין קדושה לחולין ("מעלה" ו"מטה"). אגב כך, רוצה אני לבחון את השפעת השואה, בבחינת תופעה דינמית, המוסיפה לתת אותותיה גם לאחר סיומה-על היווצרותם של קווי-שבר חדשים.
הדרך שאני שואף ללכת בה, היא דרך הווידוי המשולב בשירים ובניתוח עיוני."
ואני שחייתי הרבה שנים בצמידות לחוקרים, חוויתי לא אחת - שחוקרים גם טועים -
ולדעתי, המונח - כאב שרשים - וליתר דיוק - כאב שורשים כפולים - לא במקומו. ויכול להיות שהמחקר נכון וטוב, אבל כותרתו אינה נכונה.
באופן אישי ,שׂמחתי שלא נמניתי ברשימת "כאב השורשים הכפולים" של חלי איתן ואולי במודע הדבר מצד החוקרת, כי מעולם לא ידעתי ולא יודע ולא אדע "מהו כאב שרשים כפולים". צריך לזכור כשמדובר במחאה , מחאה זה מחאה ומחאות היו ונמצאו בכל מקום , בכל ציבור ללא הבדל גזע ו...ובכל "על-מה".
יש לי חשש שמושׂג "כאב השורשים הכפולים" מבקש להשריש עוד נדבך למושׂג הדו-שורש ולא הוא כי הוא מטעה ועלול להצביע "סַמַּן כאב" כדומיננטי במחקרים החשובים הבאים, באלה שיבואו, כשיחס הגומלין בחקר יוצרים יוצאי עדות המזרח יבוא על תיקונו , כי היחס היום מאד לרעת יוצרים אלה .המחקר הספרותי ביוצרים יוצאי עדות המזרח דל מאד ונמצא ממש בחיתוליו והנטיה להגדירם בקטיגוריה כוללנית מאד מאד לא נכונה ועוד יתגלו הרבה מקשות מסוגים שונים.
אני לא שׂשׂ למונח "דו שורש" ובעבר רמזתי פה ושם על כך , שהרי כביולוג שהתעסקתי רבות בשורשים במסגרת הפיזיולוגיה של הצמח , איני מבין ,למרות שאני קצת משורר , איך אפשר לינוק משני שרשים בעלי גוונים שונים בבת אחת אבל אפשר לדבר על יניקה מצטברת (ואני מדגיש יניקה מצטברת) לצמח השלם כאשר שורש עיקרי וסעיפיו או ציצת שרשים מספקים את היניקה הדרושה לחיי הצמח השלם .האֵקוס-הסביבה-הבית בו חדורים השורשים הוא שנתון לשנויים ולא תהליכי הפעפוע והאוסמוזה שבתוכך משתנים ואדם הוא אדם בכל מקום.
עוד ב"פסיפס" אפריל 1990 אמרתי שנפלה זכות גדולה בחלקי להימנות עם אלה שחוו שתי תרבויות כי כך זכיתי בשני עולמות משורש של נפש אחת. ושם כתוב בראיון שלי עם המשורר יואב חייק "אני מסכים לכותרת כתבתו של פרופ' מורה על ספרי "אררט" שהופיע במעריב בתחילת 1989 "עץ ישראלי עם שורש בגדאדי" . אין שום ספק שאני יהודי ממוצא בגדאדי וגם ישראלי בעת ובעונה אחת .התעקשתי ומתעקש לעשות סינתזה כמעט טבעית בין שניהם ואני נהנה היום (וגם אז) משני עולמות. מעולם ילדותי שמיזג בתוכו שלוש לשונות"ערבית –חול, עברית-קודש ,אנגלי –גן עדן" (אררט 38 ) ואת התרבות השורשית העתיקה לא זרקתי (נשארה בזהות שלי) ולא חששתי להציגה ולהטעימה בפני כל וזהו המרקם הישן שמזגתי במרקם חדש בארץ (מרקם תרבותי-זהותי)
יש תמיד בעיות כשעוברים מאֵקוס לאֵקוס כי צריך לזכור שחייבת לבוא הסתגלות לאחר שנויי המעבר מטריטוריה לטריטוריה וזה לא רק עניין של יוצאי עדות המזרח...
17.03.2015
השבמחקלבך כתב ונפשך הדבקת בארצנו אוחזת בעט.
דיאנה