שלמה שפירא
מושיעי סיעודהּ. עם בוא המושיעים מְנַקֵּי צלמוּת-אנושיותהּ
רק חול וחול.
אדם מקול מקום יסודותיו חי לטעת מלה ועוד מלה בפי השממה
ומה עוד שאין מלים, אין לי עוד מלים בפי
ואת אהובתי ללא מלים ללא מלין רואה הכל בשבילי, רואה הכל הכל
ואני שכבר לא יכול לדעת מה את חושבת ומה את טוענת, ממלמל אני את עצמך ועצמי
ואיזו מלה עוד אוכל, בכל זאת, למלמל מפיך
אולי "נס" שיבוא, עם בוא המושיעים מנקי צלמות-אנושיותך
כי ברגע זה את מנסה להדוף כל מה שדובק זר על גופך בכנפי אגן הישועה.
מושיעי סיעודהּ. עם בוא המושיעים מְנַקֵּי צלמוּת-אנושיותהּ
רק חול וחול.
אדם מקול מקום יסודותיו חי לטעת מלה ועוד מלה בפי השממה
ומה עוד שאין מלים, אין לי עוד מלים בפי
ואת אהובתי ללא מלים ללא מלין רואה הכל בשבילי, רואה הכל הכל
ואני שכבר לא יכול לדעת מה את חושבת ומה את טוענת, ממלמל אני את עצמך ועצמי
ואיזו מלה עוד אוכל, בכל זאת, למלמל מפיך
אולי "נס" שיבוא, עם בוא המושיעים מנקי צלמות-אנושיותך
כי ברגע זה את מנסה להדוף כל מה שדובק זר על גופך בכנפי אגן הישועה.
השיר מופיע במדור הספרותי של עיתון "הצופה" ב- 13.11.1998, עמוד 9
השבמחק