שלמה שפירא
העלייה לארץ והכובע. וסיפור התפוז כך היה:
הסיפור מוקדש לחברי מספסל הלימודים: נתן נלסון
הסיפור מוקדש לחברי מספסל הלימודים: נתן נלסון
אני רוצה להמר ולהגיד שהייתי העולה הראשון מעיראק שקטף תפוז מן העץ כשעוד לא הגיע ל"שער העליה" בדרכו משדה התעופה לוד. יש שצוחקים ואומרים לי ,מה לא היה איזה עולה-חדש חומד לצון שהיה מבקש "לעשׂות צרכיו", עוצר את המשאית ובדרך עלותו חזרה למשׂאית קוטף תפוז או שניים?
במו אזני שמעתי מספר פעמים עוד בעיראק - "בארץ ישראל לא צריך לדאוג לאוכל בתחילת העליה. "כשאין עבודה, מותר לקטוף תפוז שעמו לחם ומים וכך אפשר להתקיים שבוע עד שבועיים ימים.
וסיפור התפוז כך היה:
לפני עלייתנו ארצה, נלקחתי לחייט שתפר לי חליפה. קנו לי גם שעון חדש וגם כובע יפה שהתאים לנער צעיר וגם וגם... . אבל אני לא רציתי כובע וכל הזמן קיטרתי בתוכי על זה שקנו לי כובע שמחייב אותי לחבוש אותו. אף פעם לא חבשתי כובע ורק כשהתפללתי שׂמתי כיפה על הראש ואף פעם לא כובע. הייתי מסתכל סביבי ונערים בגילי בלי כובעים וגם כל הנערים שעלו אתי למטוס לא חבשו כובע. אבל הכובע שטרחו וקנו בשבילי מחייב אותי לחובשו.
וכך עולה משפחתי המונה שמונה ילדים עם ההורים לארץ-ישראל, בחלוקה מאולצת - והפעם הורי עם ארבעת הילדים הקטנים, על כל מזוודותיה, כל מזוודה מברזל, עולה על "המטוס הגואל" ונוחתת בשדה התעופה בלוד ועם עוד משפחות עלינו על משׂאית גדושה ולחוצה ופניה - משׂדה התעופה בלוד לשער העליה שבעתלית.
ואני ישבתי בקצה המשׂאית ליד פתחה האחורי, מסתכל בנוף החדש המשגֵע את כולי, ובמיוחד עשו עלי רושם אדיר - הממטרות - שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותן מפזזות בשׂמחה בשׂדות ובפרדסים ובחודש עלייתי לארץ - בפברואר - העצים היו גדושי תפוזים וריחם האגדי התבשׂם בי במלוא הנשמה.
והכובע שחבשתי , לפתע, עף מראשי ואני מכריז "כובעי עף" וכל היושבים לידי צועקים ומכים בצידי המשאית ואלה הקרובים ל"קבינת-הנהג" גם הם מכים בה מלמעלה עד שהמשׂאית נעצרת ואני יורד ממנה, רץ אחורה כמעט קילומטר, מוצא את הכובע ולא יכולתי שלא להתפתות, קטפתי כמה עלים להריח ושני תפוזים לטעימת "שהחיינו", שׂמתי בכובע ורצתי חזרה אל המשׂאית. כל אחד שמסביבי רצה לגעת בתפוזי- החלום האלה ואני מוסר את הכובע על תכולתו שיעבירו אותו הלאה?.
תשאלו - האם הכובע חזר אלי כעבור זמן מה? התעלמתי ממנו ורק ברדתי מהמשאית "זכיתי" בכובע, אך בלי התפוזים.
9 בינואר 2015
נוסעת , 11:01 18/8/2008:
השבמחקסיפור טעים כמו התפוז ההוא.
תודה
רנה דרור , 14:00 18/8/2008:
הסיפורים האישיים מרתקים.
טובה א. : 15:06, 09.05.2015
שלמה
כל סיפור שלך מרגש מאד.
שמחה לקרוא.
שבת - שלום וד"ש מדבלה
13:28 , 11.01.2015
לשלמה שפירא היקר השלום והברכה,
אהבתי מאוד את סיפור העלייה לארץ והכובע וסיפור התפוז שהיה (המוקדש לנתן נלסון).
בלוג!
יחי האינטרנט!
זאת הייתה לי הפתעה אמתית ובמיוחד מענגת. כל שיר הוא סיפור וכל סיפור - שיר.
אמשיך לעקוב,
כל טוב,
רעיה ה.
שלמה יקר,
נתן נהנה מאד כשקראתי לו את הסיפור ושמח שתפוזים אלו משמשים לך עד היום את תחושת הבכורה של א"י.
באותו זמן המשפחה שלו אירחה בביתה ילדים עולים מטוניס במשך חדשיים בימי השטפונות שהרסו את האוהלים שהוקמו לפני מבני המעברות. כך שהוא בתור צבר, בניגוד להרבה אחרים, ידע את הקשיים בהם מצויים העולים החדשים בבואם לארץ.
משפחתו, מלח הארץ, הייתה אחראית להקמת כמה וכמה ישובים חדשים ואביחיל נהיתה מקום מושבם הסופי, ממנו נתן לא נתן לאביו, משה, להענות לקריאת בן-גוריון -חברו לגדוד העברי- לרדת וליישב את הנגב.
הנה היסטוריה קטנה שמתגלגלת מסיפור תפוח זהב… יישר כוח שהבאת אותה בסיפור התפוזים שלך.
חנה נלסון
שלמה שפירא
אולי התפוזים שאז קטפתי היו מן הפרדס של משפחת חברי לספסל הלימודים - נתן נלסון.
ב"עבודת המסטר" של נתן נלסון שהתבצעה בקמפוס הישן באוניברסיטת תל-אביב באבו-כביר,
ה"פולסווגן-החיפושית" שלי הקדים בעיני את ה"סאאב" של נתן, שהרי עוד מכונית נתווספה בחניה הקטנה לחוקרים ועובדים. אז ראינו שליד ארבעת הפולסווגנים - של ד"ר מנדלסון (אחר-כך פרופסור), ו- ד"ר יעקב גליל (אחר-כך פרופסור), של המזכיר האדמינסרטיבי - מר רכבי והרכב שלי, חונה גם את ה"סאאב" של נתן.
האמת, שהערכתי יותר את הסאאב של נלסון יותר מן האחרות, גם יותר משלי, כי המכונית שימשה לו לא רק לניידות אל המחקר וחזרה, אלא גם בהמשכיות ההשתרשות המעמיקה בפרדסי השרון. באותה תקופה,הוא המשיך לעבוד במרץ בפרדס המשפחה.
ופרדסים אני מאד אוהב. כי הפרדסים היו הדבר הראשון שראיתי ואהבתי בא"י.
פרדסים כאלה היו בשפע, ירוקים ומלבלבים ופתחו את עיני-הביכורים שלי בארץ.
כשהובילו אותנו כעולים מעיראק לא"י במטוס, ובהמשך משדה-התעופה לוד לשער-העליה במשאית, חבשתי בזמנו כובע-קסקט שקנו לי הורי בעיראק.
ישבתי בקצה חלל המשאית הדחוס מאד באנשים ובמזוודות. רוחות הערב השמחים העיפו את כובעי. העולים שישבו ליד הקבינה, דפקו עליה מלמעלה, די חזק, כדי לעצור את המשאית.
אני יורד ממנה, רץ כמה מאות מטרים, מוצא את הכובע, וגם קוטף שני תפוזים מן העצים שבצד הדרך (אמרו לנו עוד בעיראק, שתפוז אחד או שניים, מותר לקטוף, אפילו ללא רשות בארץ-התפוזים!) ומעביר את הכובע עם שני התפוזים ליושבים לידי. לאיני זוכר מי החליט לפלח לפלחים את התפוזים - נדמה לי, שהייתה זו אישה אחת - ופלח פה ופלח שם הגיעו ליושבי המשאית, ל"ברכת-העץ" ו"שהחיינו".
נתן נלסון, הזכיר לי תמיד את ההוד והקסם ההוא בתפוזי א"י. אפילו, פעם חשבתי, לספר לו על העבֵרה שעשיתי, כי אולי זה היה מפרדס המשפחה של נתן נלסון.
שמרתי את הסיפור הזה עמי ואני מקדיש אותו היום לנתן - חוקר האנזימים בהא-הידיעה שגם בתפוז א"י, בטח ובטח ידיעתו. אני בטוח שהביא מביא ויביא לנו עוד ניחוח הדרים בדלק הנשמה.