שלמה שפירא
"נר לנשמתו" של אורי נחושתן ע"ה שנהרג במלחמת השחרור ועדיין לא מלאו לו שמונה-עשרה, עדיין לא התבגר במידה מספקת כדי לצאת אל החיים
מספרון - 64 עמודים
אורי הציע בזמנו שער ליומן המשק של אשדות יעקב. אורי נולד בחיפה ביום שמחת-תורה שנת תרצ"א חדשי הריוני עברו עלי בתקופת משבר וחוסר עבודה בארץ. זמן-מה טעמנו גם אנו טעם חוסר-עבודה, לא אשכח את עינויי מצפוני כלפי היצור המתרקם בקרבי: איזה יצור יוולד מחודשי רעב אלה. בכל זאת, הייתי מלאה תקווה ומרץ, תמיד ראיתי אור בוקע מתוך החשכה...הבן נולד ארוך, רזה, עור ועצמות. "אורי" קראנו לו, כי יאיר דרכנו . וכן היה, עם בואו החלה השמש לחמם את קן ביתנו...עברנו לקרית-חיים, לגשר, לתל אביב, לחיפה, התחלנו בונים את ביתנו מחדש. ואורי מכניס אור בששובבותו וצחוקו העליז ...ומבעד לחול הנודד מנצנץ ראשו של אורי בשערו האדמדם, הדאיגה אותי קירבתה של הרכבת : הילד נמשך אליה, עם כל ציפצוף - אורי על הפסים...וכמה שמח כשנולד אחיו רמי. איך טיפל בו, כמה שקד עליו כל ימי גידולו...שמחנו ושמח בעברנו ל - "אשדות יעקב". לא במעט היתה דעתו של אורי הקובעת בהליכתנו לקיבוץ, והוא שאימצני אחר-כך להמשיך בדרך החדשה , "כי עוד יהיה טוב"...התעניין בשאלות פוליטיות, גילה ערות לשאלות הקיבוץ הפנימיות. בביקורת חיינו הסתמך על ילדי עין-חרוד: "אנחנו פה כל כך מעטים, ואילו הם שם , מהיותם רבים, מחוללים מהפכה בכל השטחים...בשוחחי אתו על העתיד ועל רכישת מקצוע, ענה: "...אמצא את מקצועי בחקלאות, ודווקא בענף החצירים, קציר בחרמש הרי זה "אייזן"...כל המחשבה הייתה נתונה להתגייסות...בשיחה עם חברו: " כושרי הגופני וקור רוחי מחייבים אותי ללכת דווקא לקומנדו, שם אוכל לתת מלוא יכולתי...כי זה הוא מקומי המתאים לי, ומקווה אני שהכל יהיה טוב...הוא האמין, כי בהליכתו זו לא למות הוא הולך כי אם לחיים...פגישה אחרונה נפגשתי עמו במחנה: כאילו הרגשתי, שמתקרב אסון. פתאום תקפני צורך חזק לגשת ולבקר אותו, לא לדחות את הביקור. בואי היתה לו אפתעה...והתרגש. אורי, שלא היה חובב פינוקים, מידת התרגשותו גדלה הפעם כל כך שהחל לחבק אותי......אבא, שלא תספר לחברה שאני חובש. זה פשוט יצחיק...
אורי נפל. והעיניים זולגות דמעות על בן יקר, אח יקר, חבר יקר - אחד מאתנו, אחד מחברה כה קטנה ומצומצמת. עשרה ילדים היינו, וכעת נותרנו רק תשעה, ונלקח הצעיר מבינינו, עדיין לא מלאו לו שמונה-עשרה, עדיין לא התבגר במידה מספקת כדי לצאת אל החיים, לשאת בעולם ולעמוד בהם, ולעמוד מול המוות. הוא הלך מאתנו, ברח לקומנדו, לג'יפים , ועל הג'יפ מצא אורי נלחם שכם אחד עם כולם....והלב אינו רוצה להאמין, שאתה כבר לא תבוא, לא תבוא לעולם, שאתה אף פעם לא תגיד : "אמא, אל תפנקי אותי, אני כבר גדול..."
במלחמה - כמו במלחמה: משפט אחר לחיים - ומשפט אחר למתים.
משה בסוק כותב בעמוד 61:
"נתמעטו המספדים - רבו הניספים. "חללי יום א', יום ב'"...מסגרת-שחורה אחת מעטרת יום-קרב וקורבנותיו. כמו נגזר אלם, לבלתי עשות אבל-יחיד. זו אחוות המסגרת השחורה, האחווה המרותקת וברתוקייך, המוות! יגוננו - מכבדו לא נגרע, אך הלשון, המנוסה מאז בקינים והגה והי, ממעטת, כיכול, את עצמה, ולא נותרו לה, לדומעת, אלא מלים ספורות, מלים אין-רגש כאילו, והן מיצויים של חיים: שם, גיל, מקום... מועטים הדברים וכבושים. אין זאת אלא משום שרבו הנופלים ונפילה בציבור זו מרשעת עלינו כברת אדמתנו ככריעתן של חורשות ארזים נדונו בכרת. ואין זאת אלא שאנו נשמעים לחוק: במלחמה - כמו במלחמה: משפט אחר לחיים - ומשפט אחר למתים. השעה חמורת-הפנים גוזרת על הרגש. "על קברם של...אנו נשבעים להמשיך - חבריהם לכיתה" - ותו לא. כל ההתעוררות - פנים-הלב גבול לה.אכן, נתמעטו המספדים ורבו, מה רבו הניספים - אך לא נאסף יגון מן הלב. העין היא דבקה בכל שם , תרה כל תוספת-פרט, הולכת כצל אחרי כל השתתפות באבל...נופלים, נופלים הבנים, בני הארץ, ארץ-אבות. אבות וסבים עומדים עתה על קברות בניהם ובני-בניהם שלא טעמו טעם חיים...מתי תבואו ותקיימו בכל לבבכם ובכל מאודכם, עכשיו שבאתם וקיימתם - כלום תערפלנה הדמעות מראות, שהוצאתם נפשכם בקדושה? - אתם, אתם נתתם לנו מתן שני את הארץ. וארץ-האבות - ארץ הבנים תהא מעתה ועד עולם.
הספרון יצא לאור בשנת 1948 על-ידי המשק, בית-הספר וחברת הילדים אשדות יעקב .
השבמחקנדפס בדפוס הקיבוץ המאוחד בעין-חרוד.
בספרון שעיינתי הקדשה בכתב יד : "לחיים'קה ממשפחת נחשון 18.2.49 אשדות יעקב.