שלמה שפירא: "בלאנש" מאת: יצחק גורמזאנו גורן / ..הסתכל באחותו ובבטחון הקורן ממיניותה המחוסרת תסביכים...הספר מוקדש ל- "שושה - אמנית גדולה ואישה שהיא כל הנשים"

שלמה שפירא 

"בלאנש" מאת: יצחק גורמזאנו גורן / ספריה לעם הוצאת עם עובד, 1986

הספר מוקדש ל- "שושה - אמנית גדולה ואישה שהיא כל הנשים"

מ- גב הספר: "צעירה יהודיה בת עניים שאפתנית מבקשת לקנות לה עושר ומעמד בדרכיה של יפיפיה עזת-יצרים. בתוך כך מתגלה טפח מחייה של הקהילה היהודית התוססת באלכסנדריה של שנות הארבעים (במאה שעברה - במאה ועשרים) בערכיה המיוחדים לה ובזיקתה למאבקו של הישוב בארץ ישראל ולמדינה בשנותיה הראשונות. סיפור סוחף מאת מחבר הספר "קיץ אלכסנדרוני" שראה אור ב- "ספריה לעם".

מ- עמוד 93: "...הבה ניגש הישר אל לב הענין: יהודים אנחנו, ואין אנחנו שוכחים זאת אפילו לרגע. בארץ-ישראל אחינו מתכוננים למערכה המכרעת נגד הבריטים. חובתנו היא להשתתף במאבק הזה. עלינו לדאוג קודם כל למגר את הבריטים..." דבריה של הגימנזיסטית הממושקפת הקטנה על האויב הקולוניאליסטי, הפליאו את כולם ומשכו את תשומת לבו של רפאל אל שדיה המעוגלים המלאים. בשדיים כאלה, אמר בלבו, היא יכולה לומר דברי חכמה או דברי איוולת - היינו הך, דעתך רתוקה ממילא אל הגבעות התאומות...

מ- עמוד 100: "סוף-סוף! Le prince charmant ' קראה פלור כשראתה את אחיה, בשמלה הפרחונית שלגופה בלטו לעין כל חמודותיה, עד שלמראיה חזר עליו כל מפח-נפשו בכלל בלאנש. זה שבועות אחדים שהוא ובלאנש יחד, והיא מושכת אותו - ואת מי לאו - והוא מחבק אותה ומנשק אותה - והיא מתחמקת לו מן הידיים. ככל שהסתכל באחותו ובבטחון הקורן ממיניותה המחוסרת תסביכים, כן גבר כעסו על עצמו ועל בלאנש. והכל לבד מעצם הדבר שלא באה לפגישה והוא חיכה על-יד קולנוע "ריאלטו" כמו אידיוט...

מ- עמוד 199: "ויטה שמעון הוסיף להעסיק את רפאל עד מותו, עד יומו האחרון דאג שיישמר קשר כלשהו בין בלאנש לרפאל, וחיפש לו דרכים לקרבם זה לזה. רצונו הכמוס היה לראותם נכנסים לחופה, כאילו ילדיו שלו היו, אבל הוא לא זכה. הוא מת עוד בימים שהיתה בלאנש עם גסטון בן-ראשיד. היא הזניחה כל-כך את סבתא שלה, והניחה אותה לגסוס ככלוב עזוב, היתה באה כל אותו זמן לבקר אצל ויטה שמעון בדירתו הצנועה, הצמודה למשרדו, והיתה מתקנת לו את גרביו ומקפלת את הכבסים שכיבסה המשרתת בשעות היום. כדרכה היתה בלאנש באה אליו לבושה מחלצות, ומיד החליפה אותן בחלוק פשוט ונעים, ולעתים אף התהלכה שם בתחתונים ובחזיה, לשם הנוחות שבדבר ולא בשביל לגרות אותו דוקא...כשחלה את חוליו טיפלה בו במסירות רבה. לימים, כשנודע שבצוואתו הוריש את שארית הונו ונכסיו לשניהם יחדיו, בתנאי שיינשאו זה לזה...שבלאנש היתה ידועה כבחורה קשוחה שעיניה לטובתה ולבצעה, אין ספק שאהבתה לויטה לא היתה תלויה בדבר, והיא שישבה עם ויטה בשעת מיתתו. 

היתה שעת ערב. ד"ר לחובר, קודם יציאתו, אמר לה בלחש: "הוא לא יוציא את הלילה".חזרה בלאנש אל הזקן ופתחה וסיפרה לו על הבילויים הנעימים שהיא אומרת לבלות עמו לכשיחלים, והזקן ניענע בראשו כילד. אבל כשנתנה בו מבט רך ופרמה לאט לאט את כפתורי חולצתה והסירה את חזייתה, ונטלה את ידו והניחה אותה של שדה העירום, באותה שעה הבין פתאום, ורגע היתה בהלה בעיניו. מיד נתחלפה זו בהשלמה ובתודה. לא עברה שעה קלה והוא מת...