שלמה שפירא
"הודו" יומן דרכים, מאת: עזריאל קרליבך. הצאת "עם עובד" 1962
הדורך קשתו פוצע את נשמת עצמו עוד בטרם יפגע חצו בגוף אויבו !
...מיד עם רצח גאנדהי נפל ונמחה הסכר האחרון. עתה- סבורים היו במערב - אין עוד מעצור, מיליונים לא ייספרו יקומו מעם קברו של נביאם הנרצח לנקום את דמו, מבול האיבה והתגמול יבלע גם את אי-התבונה האחרונים ויגרוף למצולות את יתדותיה הרכות של המדינה הצעירה.
ומה קרה בהודו - רק בה יכול היה לקרות, ההיפך מכל אלה. בעקבות הרצח - פסקו הרציחות. ההמונים המזועזעים הניחו את נשקם - והתחבקו. מנהיגים נרגשים נפגשו והתפייסו. כל היצרים המשולהבים נסוגו ונתחבאו כחלזון בקונכיתו.
במערב היה רצח כזה מלבה את האש - בהודו כיבה אותה. באדם האקטיביסטי המערבי מעורר מעשה-הנבלה רגשי נקם ורצון לתקן מעוות ולהחזיר את שווי-משקל הדמים לקדמותו. ואילו האדם הפסיבי ההודי, שאינו סבור כי עליו לתקן עולם, רואה את הנבלה ונחרד לשיווי-משקל ואוסף את ידיו. הוא נרתע מפני המדרון הנפער גם לו וגם ליריבו. הוא יודע שאי אפשר להזיק מבלי להנזק ולנצח מבלי להנצח. הוא מבין, שהדורך קשתו פוצע את נשמת עצמו עוד בטרם יפגע חצו בגוף אויבו. הוא חש, כי אדם וקרבנו - חד הם.ומחנה הקדוש שנרצח כאילו אמר אל מחנה הרוצחים - אם עד כדי איום - מכל איום זה מה שיכול להגיע - משמע שאנחנו צריכים להיעצר מיד...
גדולה מזו, כל העולם כולו יודע, שגאנדהי נרצח - ורק הודו אינה יודעת, אינה רוצה לדעת. עד כדי כך היא מתביישת במעשה שבהונאה עצמית...
להודים אין מצבות, כי אין קברים, אך את מקום משרפתו הפכו למקדש-מזכרת לו.
ניהרו נשאל: "...אם כן, מה לעשות?" ואמר: "זו שאלה אופיינית לאיש אירופה. הודי היה שואל - מה להיות'...
...אז אל תקרא עוד למדינה הזאת בשם אחד, אלא בשלוש מאות ושבעים מיליון שמות תקרא לה, כאשר היא קוראת שמות לאליליה, ואז תבין, כי זה כל עושרה וכל עוניה, כל שלל גווניה וכל מצור אפיקיה, כל זיו מחרוזותיה וכל חיוורון חוליותיה, וכל עיקר מאבקה ומאוויה לפרוץ את תהומות תאיה ולהתלכד להודו אחת...משק גלי המיליונים רך ומרגיע - אך בחובו נהימת איתנים של מי המבול. זרום יזרום הסמבטיון, ואנחנו עומדים על גדותיו ועינינו נגרפות בשטף, בבואות ודמויות וראשים עולים ויורדים צבעוניים ורשמים בוקעים ושוקעים - ומשכרים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!