שלמה שפירא
"גן נעמי" - מחבר הספר: ישי שריד - רומן העוסק בגננת ובאנשים שמגיעים לחוסר אונים, הוצאת עם עובד, 2013
במרכז הספר ו"גננת"בשם "נעמי" המספרת על עבודתה, ונופלת קורבן לכריש נדל"ן ותוך כדי - מייצגת את חוסר האונים של האדם הקטן מול כוחות גדולים ממנו - גננת שחוותה מצב מאיגרא רמא לבירא עמיקתה.
מעמוד 5: אנחנו רגילות למהומה ולרעש שיש תמיד בשבועות הראשונים, בגלל הילדים החדשים...אבל אחרי ראש השנה הכול מתחיל להתייצב...ואז באים ההורים לקחת אותם...סדר היום שלי כבר עשרים וחמש שנה, אלפי ימים, אינספור מפגשים של בוקר, סיפורים ילדותיים שאני יודעת בעל פה, רבבות ארוחות. אלפי נשיקות וחיבוקים ופרדות ובכיות של בוקר...
מעמוד 9: "איפה הוא?" שאלה האמא במבט מבוהל. "הכל בסדר,, ניסיתי להרגיע, הוא ישן עכשיו, אולי לא כדאי להעיר אותו, התרופה הכי טובה נגד כאב היא לישון,, אבל ההסברים הרפואיים שלי לא סיפקו אותה...איך קורה דבר כזה?" היא רטנה לעצמה שוב ושוב. שלפתי את הילד מתוך השורות והרמתי אותו על הידיים, ישן לגמרי. האמא נרגעה לרגע כי הוא נראה נקי ורגוע, אבל כשפתחה את הפה שלו ומיששה את החניכיים נפלטה יבבה של זעם וכאב, שתי שיניים נשברו והחניכיים היו פצועים, והיא חטפה את הילד אליה. "ש לך מזל שבעלי לא הגיע לכאן במקומי,"...
מעמוד 172: "ברבע לשמונה מגיעים הילדים הראשונים לגן. הסדר כמעט קבוע. ההורים שעובדים קשה מגיעים מוקדם, מתעכבים רק כמה שניות, זורקים את הילד כמעט בלי להגיד שלום, לקראת תשע מתחילים להגיע הבטלנים, בדרך כלל, הם מגדירים את עצמם אמנים או יזמים, יש להם את כל הזמן שבעולם להתמהמה, לבקש מסימה שתכין להם כוס קפה, לקרוא ספר שלם לילד, ולפני שמתחיל המפגש אני צריכה לגרש אותם. הם התעבו ליד השלט הגדול, אי אפשר לפספס אותו, וכשנכנסו שאלו מתי אני סוגרת את הגן...ומי יבוא עכשיו לגן שמיועד להריסה?...שיש משפט, שרוצים לפנות אותי, שאני נמצאת במאבק על הקיום...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!