שלמה שפירא
יצחק וייסמן / "מכתבים לנכדתי דליה ("דליה אשל") - על "דרכי בעליה ובעבודה" / יגור תשל"ח -1977/ ספרון מעניין (117) עמודים . הספר כמעט ללא תאריכים במיוחד בימים - מיציאתו מפולין דרך ארצות שונות באירופה עד הגיעו ארצה. הספר נכתב כאשר "יצחק" בן 80 וכעבור שנתיים הוא נפטר. בספר מעטים מאוד התאריכים.
עמוד 115: "בשנת 1927 הגיעו אלי ליגור הוי מפולים. אמא עבדה במחסן בגדים. אבא עבד בהכנת עצים לבישול במטבח. המטבח בזמן ההוא היה פרימיטיבי מאוד. את הסיר היו מעמידים על משולש מברזל, אשר מתחתיו מבעירים עצים, והרי לך כיריים למופת. אומנם זה גרם שהאוכל לעתים תכופות מלא פיח, אבל אז לא הקדישו הרבה תשומת לב לכך, שמחו בעיקר שיש אוכל. כעבור זמן אבא עבר לעבודה אחרת, ונעשה למחסנאי במחסן התבואות הוא קיבל את התבואה מהגורן ואחר כך העביר אותה למקום הדרוש. הורי נשארו איתי ביגור עד סוף חייהם. בשנת 1928 ב-4 ביוני הצעתי לחמדה - אשתי לעתיד סבתך להתקשר איתי בקשר נישואין והיא נאותה לי...בינתיים המצב במשק השתפר. עברנו לגור בבית, בו קיבלנו תחילה חדר, והדירה התרחבה עם הזמן לשני חדרים...חמדה אשתי חלתה ובסוף ימיה עבדה במכוורת. 49 שנים חיינו יחד בהבנה מלאה והתכוננו לחתונת הזהב. בא הגורל האכזרי, והיא נלקחה ממני ונשארתי מיותם. לאחר מותה נמכרה המכוורת כי לא היה מי שימשיך בענף. אז אני עברתי לעבודה חלקית במשרד, ובלילה אני ממשיך לשמור כמה שעות...
מ- אתר "פני יגור" יצחק ויסמן - נולד ב-1897 בעיירה רדום אשר בפולין, כבן שני להוריו. המשפחה בחלקה אדוקה מחמירה ובחלקה מאמינה, עסקה כולה במסחר, אך יחד עם זאת ידעו להאציל בבית אוירה יהודית חמה. בילדותו למד ב"חדר" המסורתי, ובמקביל בבי"ס פולני חילוני. כך רכש השכלה משני העולמות. בהיותו נער פרצה מלחמת העולם הראשונה אשר שינתה את השקפת עולמו. בעקבות הכיבושים של עיירתו והמפגש החמור עם הפוגרומים ורצח היהודים, גמלה בלבו ההחלטה להזניח את האמונה בדת, עובדה אשר דחפה אותו לפעילות ציונית נמרצת. עם תום המלחמה נעתר לבקשתה של ההסתדרות הציונית בפולין ויצא לחיים במסגרת הכשרה חקלאית בקרבת עיר הולדתו, על מנת להכשיר עצמו לעבודת אדמה אותה ראה כערך עליון בקיומו של היהודי בארץ ישראל. בסוף 1918 החליט כנגד רצונם של הוריו לעלות לארץ. הוא עשה זאת בדרכים עקלקלות אשר הביאוהו לשיטוט ונוודות בכל אירופה ההרוסה והכבושה שלאחר המלחמה. לארץ הגיע מצרפת בסוף 1919 ומיד פנה לבקש עבודה. זו נמצאה בבנין בית הקברות האנגלי בבאר שבע, ואחר כך בבנית כביש עפולה-נצרת. רק עם תום עבודות אלה אשר במהלכן פגש "חלוצים" אחרים בני גילו ושם גם שמע לראשונה על רעיון הקומונה, החליט להצטרף לקיבוץ עין חרוד חדשים אחדים לאחר הקמתו. בקיבוץ הגשים את חלום חייו לעבד את האדמה במו ידיו. שלוש שנים חי בעין חרוד ומשם נשלח ב-1926 יחד עם חמדה ז"ל, ואחרים לעזרת משק יגור אשר עדיין התלבט בבעיות קיום ראשוניות. עיקר עבודתו הייתה בהכשרת פלחים ועיבוד אדמות בעמק זבולון שהיה אז אדמה בתולית. רק שנים אחדות לאחר מכן החליט יחד עם חמדה ז"ל, אשתו לעתיד, להשאר כחבר ביגור. מאז את רוב שנותיו הקדיש לעבודה חקלאית, התקדם וקידם את ענפי השדה ביגור ובעיקר את ענף השלחין (המספוא). מאן להזניח את הסוס והפרדה, ורק בגיל מבוגר, לאחר שנות יובל, הגיע להכרה כי המכונה עדיפה. אז למד לנהוג בטרקטור ועבד כחורש במשך כ-14 שנים על הטרקטור אותו למד להעריך. בהיותו כבן 65 פרש מעבודת האדמה והקדיש את מיטב זמנו לטפול בחמדה ז"ל אשר חלתה ונזקקה להשגחה מתמדת. בלילה עבד כשומר וביום טרח ודאג לרעייתו, בנאמנות אין קץ ובעקשנות ראויה להערצה, כך במשך שנים עד פטירתה.
בשנים האחרונות חלק את זמנו בין עבודת השמירה ובין עבודה משרדית, שהותאמה לגילו המתקדם. סרב בתוקף לצאת לגמלאות ועבד עד יומו האחרון, בסדר ובעקשנות אשר אפיינו אותו כל ימי חייו.
סיים את חייו כפי שחלם בשלווה ובאומץ, מוקף באהבתם והערכתם של בני משפחתו, בניו, נכדיו, ניניו וחבריו. המות לא הרתיעו והוא ראה בו המשך ישיר וטבעי של החיים.
בדמותו גילם את היהודי החדש השרשי, הארץ-ישראלי. היה סלע מסלעי היסוד של קיבוצנו.
נפטר בשיבה טובה ונטמן באדמתו אותה כה אהב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!