פואד עג'מי ב"סניגוריה על סניגוריה-קטיגורית" על מוחמד עטא,
יליד מצרים, שהיה מאחד המתכננים של פיגועי ה-11 בספטמבר -
וגם משהו על מצרים
פואד עג'מי - פרופסור מזרחן שיעי יליד דרום לבנון העוסק בלימודי מזרח-תיכון באוניברסיטת ג'ון הופקינס, ארה"ב, שהוציא לאור את ספרו "ארמון החלומות של הערבים" (תורגם לעברית בהוצאת "עם עובד"), כותב על דילמה אינטלקטולית-רוחנית- מוסרית בעולם הערבי בימינו.
האינפורמציה בקטע זה שאובה מ- "מקרוב" - כתב עת לספרות וחברה, גליון 6, סתיו 2001.
"אני כמעט מכיר את מוחמד עטא, המצרי שככל הנראה נטל לידיו את השליטה על המטוס שהתרסק אל תוך המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי. אני כמעט יכול לנחש אותו. ההיכרות שלי עם מצרים נמשכת כמעט שלושה עשורים, ופרטים מרובים כל-כך מחייו של עטא מתיישבים עם מה שאני מכיר. אני יכול לנחש איך נראו חייו של האיש בן ה-33, בן לדור עצום בממדיו של מצרים צעירים התובעים את זכותם על ארץ צפופה, מחפשים את דרכם בתוך המבוכה התרבותית שפשטה בה בשנים האחרונות...
אביו של עטא, עורך דין אמיד אך אדם נוקשה..."אנו שומרים על דלתותינו סגורות," אמר עטא האב, "וזה המקור להצטיינות האקדמית והמוסרית של שתי הבנות והבן שלי."..."הוא היה כל-כך עדין. נהגתי לומר לו, 'תהיה יותר קשוח, בן' "הנזיפה הזאת מתמצתת כל-כך הרבה מעולמם של צעירים במצרים.
סדקים רבים נבעו בחברה המצרית בשנים שבהן התעצבה אישיותו של עטא הצעיר. חברה אחידה וצנועה הוטלה פתאום, בשנות השבעים והשמונים, אל תוך עולם תחרותי ומזמין יותר. השמרנות הישנה נלחמה בפיתויים החדשים. אין ספק שחייו של מוחמד עטא היו רצופים כמיהות והדחקות; זהו גלגל העינויים של הדור של עטא.
הם התקרבו אל המודרניות עד כדי סכנה, מבלי שיכלו לקחת בה חלק.
...פעם היתה נהוגה במצרים חילוניות נינוחה, ומידה של פתיחות אפיינה את השיחה בין גברים לנשים. החיים שם מעולם לא היו שלווים כפי שסיפרו האגדות, אבל זו הייתה ארץ נעימה. מצרים נהנתה ממלאות תרבותית והתגאתה בחיי תרבות ערים למדי, כל זה כבר היה נחלת העבר כאשר עטא הצעיר, שנולד ב-1968, הגיע לאוניברסיטה.
בקמפוסים הצפופים שבהם רכשו עטא וחבריו את השכלתם - השכלה שדחתה את רגע ההתחשבנות עם מדינה שיכלה להציע להם מעט מאוד מקום, אם בכלל, ומעט מאוד תקווה, אם בכלל -בהם צמחה אדיקות מלחמתית, חרדה. מספר גדול והולך של נשים צעירות החלו ללבוש בגדים אסלאמיים שמרניים - לעתים רעלה, לעתים קרובות יותר כיסוי ראש. למרות לעגם של החילונים הפכה תלבושת זו לאופנה חזקה בפני הצעירים. זו הייתה לסמן אזור של פרטיות, להצהיר על גבולות מוסריים. גם גברים צעירים בחרו באמונה, גידלו זקנים ארוכים ומצאו את דרכם לתנועות אסלאמיות פוליטיות וקבוצות דתיות.
במצרים פרצה מלחמת תרבות...המתחים הולכים ומחריפים מיום ליום.
טקסי המדינה הדתיים והפוליטיים - שהוכתבו על-ידי אלה ששלטו בחייה הפוליטיים וניתבו אותם - התעקשו לשמר הרמוניה שקרית, ונאחזו בדמות החברה הטובה והיציבה, המחוסנת מפני הבעיות וה"סטיות" של העולם הסובב אותה. אך הבנים והבנות הצייתנים למראית עין התענו בצירי הלידה של המרד. בעבר היו המצרים ידועים כעם הנבעת למחשבה שייאלץ לעזוב את אדמת מולדתו. בשנים האחרונות נואשו המצרים הצעירים מן המקום, והחלו לחלום על מימוש - כלכלי, אישי ופוליטי - במדינות זרות. מוחמד עטא, שעזב לגרמניה ב-1993, היה חלק מן ההגירה הזאת, חלק מן הבקיעים שהסתמנו על גדות הנילוס.
הדת מצאה את עטא מבלי שציפה לה בהמבורג, שם החל את לימודי התואר השני בתכנון אורבני...וכשהוא מין-כלאיים חושל על קו התפר שבין תרבות האסלאם והתרבות המשוחררת יותר של המערב...
ב"ארצות הכפירה"סיפקה לו האמונה נחמה, ושם חישל אותה לכלי מלחמה.
ניתן לשער שהמגייסים לא נאלצו לעבוד קשה מדי כדי לשתול בעתה תחושה של שליחות...
הביטו בילדים, בניו של המפגש הזה, בעת שהם מכים וזועקים נגד העולם מתוך שטח ההפקר, מארצו של שומ-אדם.
ואני ,תוהה ושואל שאלה צדדית -חומר למחשבה - האם לפי עג'מי, ניתן להכליל את "ישראל" בין 'ארצות הכפירה'?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!