יום רביעי, 14 בספטמבר 2022

שלמה שפירא: ריחות

שלמה שפירא

ריחות

במדע - חוש הריח קדום וחזק בנו מחוש הראייה. בתקופה קדומה היה "דרך הבושם"

הסופר המוערך, "חנוך ברטוב" בספרו "של מי אתה ילד" מכניס גם את "הריחות" ביער הגדול  של העולם הזה.

בתנ"ך - יש עדויות רבות לחשיבות של חוש הריח בקשר בין איש לאישה - במיוחד בשיר השירים.

ד"ר סחייק שהיה מבקר במעבדתי - מעבדה למיצוי שמנים אתריים מצמחי רפואה, היה מעיר לי "איך אתה יכול לחיות עם הריחות האלה"

יעקב אורלנד" כתב את השיר "עץ הרימון נתן ריחו בין ים המלח עד יריחו...בואי כלה."


כותב אנינומי: "ראשי התפלש במרתף מלא שוקולד ומדיף ריח ים..."

 

שלמה שפירא: "בכמה ריח לבי נמשך אלייך"..."נזכרתי בשרף עצי האורן, בבושם הטבע במסע להכרת הטבע"..."חודש אדר משבץ את הצבע הירוק הזוהר בפרחים, וממלא אמירו של העולם בריחות משכרים...", "לו היינו פרח, ריחותינו מתערבבים בשליחות אקספרס...", "להריחך במיטתי...", "אישה היא הבושם של הנשמה..."...

בכל הזמנים, גם בעולם הקדום, במלחמות נלחמו להשיג ריחות ובשמים, היו דרכים בשם "דרכי בשמים"

"אול וויז פלטינום – שילוב מושלם בין נוחות להגנה...מנטרלת ריחות לא נעימים.

 "אהוד בן עזר מספר על הסופר אלימלך שפירא שכתב "כזה הוא הספר

שנים רבות נחשב יוסקה-דרעק לגבר הכי החזק במושבה

אביו היה עגלון של צואה. בשנים הראשונות היה מנחם-מוניש גולדשטיק מוביל בחבית הגדולה של ה“טומברה”, עגלת הדו-אופן שלו, את ה“טנקות”, הפחים, מבתי-הכבוד לפרדסים. פעם בשבוע היה מגיע ומרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ומוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר סוסו היתה תלוייה מחרוזת פעמונים שאותה קיבל מגמל ערבי שהציל ממוות לאחר שמצא אותו טובע בבור של צואה.

האיכרים כינו את גולדשטיק מוניש-דרעק ולעיתים אבו-חארה.

הערבים התייחסו למקצועו ביתר עדינות ונתנו לו את השם: “הושא אל-עטאר”, הבשם, מוכר התבלינים, או גם “איליביסקי” – זה שמשקה… אבל עבודה כשלו – שום ערבי בארץ לא היה מוכן  לעשותה

...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה רבה!