מספר קטעים שכתב "שלמה שפירא משורר" על "השואה"
כבר עם עלייתי ארצה בשנת 1951 - בשער העלייה - כאבתי את ה- "עולה החקוק במספר הנאצי על היד". עליתי עם הורי לארץ, וכשעמדתי בתור החלוקה לאוכל בפעם הראשונה - בשער העלייה - ראיתי נערה בגילי ועל זרוע ידה מספר מקועקע ,איזה הלם הדבר הזה הכה בתוכי. גם כשהגעתי כעבור שנתיים לשכונת בלוקונים (בנווה עמל) בהרצליה רב היה מספר העולים בשכונה ששׂרדו את השואה
והיו עם מספרים מקועקעים על ידיהם.
ואני רואה את המספרים על יד הסנדלר, החלבן, הירקן, אצל הורים של חבר לכתה, אצל אחות במרפאה. אצל מורה בבית ספר ואצל רובם נותרו מכל המשפחה המורחבת נפש אחת או שתיים ובקושי שלוש.
והיתה אישה גויה שהחביאה במהלך הזוועה את חברה לחיים , והגיעה עמו ארצה כדי לסעוד אותו בחוליו, כך שיש גם גויים טובים ואסור לנו לעשׂות הכללה ,אבל "שמור תשמור" .
בשנות הששים התחלתי לעבוד באוניברסיטת תל אביב וכל יום באותה שעת בוקר עלה אתי לאוטובוס פליט שואה עם מספר מקוקקע על היד ,שניגן יצירות קלאסיות בעזרת מסרק בזמן ההמתנה ובשעת הנסיעה ואמרו עליו שהיה מוזיקאי מאד מצליח לפני השואה וזה מה ששׂרד ממנו ,איבד את צלילות דעתו והפך לשבר כלי.
ספר הקריאה הראשון שקיבלתי במתנה היה "הגיבור בכבלים" על הצטיינותי במקום הראשון בבית הספר במעברת "רמת השרון" והספר הראשון שקניתי, היה זה מאח ששׂרד את השואה שעבד עם אבי במרפאת קופת חולים ומכר לי את "מורדי הגטאות" (כשהאיש היה עדיין חי וכשפגשתי אותו פעמים רבות לאורך השנים, תמיד התווכחנו וכל אחד נישאר בדעתו בנושא -האם יש אלוהים? אני טענתי שאני מאמין שיש ,אבל אמרתי לו שאולי הייתי עונה אחרת בסיטואציה שהוא עבר. הספר לימד אותי לראשונה שלשואה היה גם צד שני. הפן היהודי המתקומם והנלחם על חייו כי תמיד שאלתי את עצמי כאני נער ,למה לא חנקו והוציאו בצפרניים עיני אלה שהובילום למשׂרפות – חרה לי מאד איך הצאן לטבח לא ניצל הזדמנויות כמו "תמות נפשי עם הפלשתים "!
בלוקונים
שלמה שפירא בלוקונים בלוק 10 שואה, בלוק 11 שואה, בלוק 24 שואה... גרתי בשכונת "בלוקונים" בהרצליה בבית מספר 51 - שם מוזר הנתן לשכונה,- מה הרגישו אנשי השכונה ששם שכונתם "בלוקונים"? בבתי השכנים שמסביב היו כולם ניצולי שואה ועד השכונה מטעם "עמידר" היה מיוצאי השואה , שני בתים מהבית שלי הילד ממשפחת "פלודה, משפחה ניצולת שואה, שלושה בתים מהבית שלי בגר ולמד לנגן בחליל צד ולווה את בתי לימור בהופעותיה בערבי ספרות שערכתי בהרצליה, רעננה ורמת גן השם העברי "זהבה" ניתן לכמה בנות במשפחות יוצאי השואה, ששמן על זהב האור המושיע בארץ ישראל שסוף סוף ראו את זהב האור בארץ ישראל השם "יחזקאל" ניתן לכמה בנים במשפחות יוצאי השואה ואני תוהה אם יחזקאל הנביא הקבור בעיראק, על שמו נקראים הרבה יחזקאלים הוא יחזקאל הנביא עם העצמות היבשות שהחליפו חיים נאותים בארץ ישראל. והשכונה הצמודה לשכונת "בלוקונים" נקראת "נווה עמל". האמת שכל ניצולי השואה שאני הכרתי בהיותי נער כולם עבדו קשה מאוד.
ארבע אחיות רחמניות ששׂרדו את השואה...וכי מה יכול להישאר באדם מן התופת-ההוא
בסביבות שנות החמישים, הכרתי בשכונתי הבלוקונית בהרצליה, ארבע אחיות רחמניות ששׂרדו את השואה
כל כך ריפאו וסעדו כל עוֹלֶה ועולֶה, נתנו מעצמן לזולת מעל ומעבר והיו מעולות בעבודתן ...:
האחת ניסתה לשקם עצמה אך שׁמה קץ לחייה
השנייה הייתה חולה מאד והלכה מהר לעולמה
השלישית המשיכה חייה עוד ארבעים שנה ערירית ובודדה
הרביעית את ילדתה הקטנה טיפחה עד שהפכה אֵם ואחות רחמנייה
אבל על עצמה גזרה בדידות קשה והמשיכה לחיות בגפה.
על התופת הן לא דיברו
וכי מה יכול להישאר מן האדם בתופת-ההוא
ואם נשאר - מה נשאר מן הלב - מה נשאר מן הנפש - מה נשאר מן הנשמה
ולמרות הכל - את פצעינו הנאמנים ריפאו באמונה שלמה
אך פצעיהן מעולם לא הגלידו
חבשו אותם לילה לילה
בבכי באימה וביללות זעקה
שאותם שמעתי מבעד לקיר ביתי שכל אבן-טִפִּין ממנו בכתה ובוכה עד היום.
עיניים שראו את זוועות השואה מבקשות מענה
עיניים עיניים עיניים...לכל אורך הדרך, למן רחבת-הרכבת של אושוויץ ועד לקרימאטוריון, מבקשות עתה כל העיניים הללו מענה לשאלה אחת ויחידה: אימתי יחלקו את מנת-המרק?
מתוך הכרך הרביעי: השעון ל- ק. צטניק, מהדורת-שי מיוחדת ממשרד החינוך והתרבות, לכל תלמיד ותלמידה בכתה י, במטרה לעודד כתיבת עבודות גמר, עבודות בגרות בנושא: "השואה ותקומת-ישראל בספרי ק.ציטניק", הדפסה שלישית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989
גבים ועיניים...למעלה מרבבות זוגות-עיניים נשפכות יום-יום, בזו השעה, שעת טרם-שחר, מתוך הבלוקים אל הדרך האחורית...ובחוץ, בדרך האחורית שעל-יד הבלוקים, רוקדים יותר מרבבת שלדי-אדם ריקוד ג'ונגל דבקותי, רגל-מעלה, רגל-מטה - אדמת-אושוויץ הקרה מוצצת מבעד לכפות רגליהם היחפות את התמצית האחרונה של לשד-עצמותיהם.
עיניים -
נהר, אשר שוטי-גשם מתמידים מעגלים על גבו בלא-חשך עיני-מים גדולות, פעורות...
עיניים -
עיניים אשר חמישים שנה יצקו יסודות בשביל דורותיהם הבאים אחריהם; ועיניים בנות חמש-עשרה, אשר עתה-זה נבטו ביפי-תפרחת, רווית כוח וליח, כליל המין האנושי ונזר הבריאה.
עיניים -
עיני אבירי ממון, רודנים עריצים בשוקי-מסחר בינלאומיים; ועיני חנוונים קשי-יום, רצוצים ושפלי-ברך, בעלי מלאכה מסובלי-דאגה מורשת דורות: מניין יימצא לסעודת-השבת ולשכר-לימוד.
עיניים -
עיני חוקרים, אנשי מדע, אמנים משוחים לגאונות ביד אלוה; ועיני עמלים עמוסי-לשון, סידורי-תפילה עבים בידיהם המושחרות והמיובלות. אפורים כימי-חול, נטולי-גוון כדשן הכימי המטייב את אדמתנו.
עיניים -
עיני מיוחסים שופעי בטחה עצמית, העידית שבחבורה, שלשם צלצלו תמיד המצלתיים, ועם זאת - חמדנים בל-ירוו, אכולי מרה וצרי-עין כל אמת שההצלחה זרחה לתוך חלון זולתם; ועיניים, עיני יפי-רוח, אניני-נפש, אצילים וענוותנים - הניחוח של חיינו.
לכל אורך הדרך, למן רחבת-הרכבת של אושוויץ ועד לקרימאטוריון, מבקשות עתה כל העיניים הללו מענה לשאלה אחת ויחידה: אימתי יחלקו את מנת-המרק?
הוי, ליל-אושוויץ על גבים ועיניים!
השער התמים
שער עלייה
נער עולה מעיראק צעיר לפני בר-מצווה שלא יעשו לו בר-מצווה ולא עשה לעצמו בר-מצווה עד היום
עומד בתור ארוך, בפעם הראשונה
בבגדים נקיים יפים עם שעון על היד, כובע חדש יפה לראשו
מנסה לקבל מנות אוכל בשביל משפחתו.
לפניו נערה בגילו
הייתה יפה מאד אבל עם מספר טבוע מן השואה על זרועה...
ניסיתי לשוחח אתה, היא ניסתה לשוחח אתי
בקושי הבנו אחד את השני ונפרדנו כמכרים
לאחר מכן לא ראיתי אותה
העבירו אותנו משער עלייה למעברת פרדס-חנה...
בבתי עולים ניהלנו שיחות על דלות
בבתי עולים השאילו בובה מתינוק לתינוק
לא עניינה אותי הדלות
הייתי גאה שהגעתי לארץ ישראל
ולמרות שהייתי נער דל בלי כל
הרגשתי שאני עשיר
תמיד נזכרתי באותה נערה עם מספר השואה על היד
אותה נערה תמיד הידלה אותי ליתדות ארץ ישראל
עמדה לפני לקבל מנת אורז ומרק
מאז הבנתי ממנה שצריך מזל בשביל לשרוד.
יותר מאוחר למדתי את ביאליק
שר את צרצר הדלות
לאחר מכן במגמה החברתית לימדו את קרל מרקס
עם "חוק הדלות הגוברת"
תמיד חשבתי שאני עשיר עם מה שיש לי.
רק היום בזקנתי הבנתי ש- דל (מייקל) אינו דל
שעובדים בשבילו שמונים אלף עובדים ברחבי העולם.
לא נורא
למדוני בעיראק לפני עלייתי ארצה
"לבי - אוצרי והסתפקותי - הוני.
ה- "פרהוד" שחוויתי בבגדאד
ילד קטן
לא חולם. לא יודע לחלום
כל-כך פחדתי
מחזיקים בי הורי יום
מחזיקים בי הורי יומיים
הכל בסמטאות ומסביב שוק פרוע לא יודע חמלה
בן-דודי בחור צעיר מְסַפֵּר שראה מחלון קטן, ערבי צעיר זועם צווח ומקלל, רץ ומשתולל וכף יד של תינוק יהודי בידו
בשבילי זה היה פחד-פחד שהרגשתי ימים רבים
ועוד לשמוע בצמרמורת את "קול ברלין" בערבית בבגדאד
ברלין של אז הייתה מפחידה מאיימת הורגת ומחסלת
אדם שנתפס חי הפוך כלפי מטה או נתלה בכיכר העיר
או יורים בו כיתת יורים
או שוחטים אותו כמו תרנגולת לוודא את מותו.
סימנים מן השּׁוֹאָה לאחר השואה
לידידי - המנוח אהרון טייכנר ע"ה שחווה את השואה
ששאל אותי עשׂרות פעמים "אם יש אלוהים ?"
והייתי שותק ולא עונה, כי אני חושב שכן
ובפעם אחת הצטרפתי לשאלתו!
רוחות עָכְריות מתקרבות
אויר נָכְרי בפתחי דלוּתנו
אש מתקרבת ומתהדקת
עשן סמיך
רוע רְבַע-ממדי - שׂנאה
שׂנאה
שׂנאה
שׂנאה
הר חיים-להפקר, הר-אימים, הר-ייסורי-תופת
הר-איבוד-צלם-אנוש...
נשארה בתוכי אותה מחיקה:
תעלומת הרוח הלא-מושיעה
הנשׂרוד שוב ונבאר תעלומים?
חווה רוזן - מטופחת תמיד הייתה גם בזקנתהּ
לזכרה של המנוחה הנכבדת חווה רוזן ע"ה שבסוף שנות הששים במאה שעברה הייתי
עד למצוקותיה. בתהּ פרופ' בינינסטוק מומחית לאנתרופולוגיה ששהתה תמיד בחו"ל
לרגל עבודתה באונסקו הגישה לי "בקבוק זכוכית מוכסף של המשפחה" עם האות R
שאמהּ מצאה לנכון לתת לי אחרי מותה
מטופחת תמיד הייתה גם בזקנתהּ
ולמרות שמבול שטפהּ וצונמי פקדהּ, תמיד זקפה קומתהּ
את השואה שׂרדה והמשיכה לטופף בעונות חייה
התנערה מנוע ונוד גורלהּ
שׂמה שוב את השמש למזרח חייה
לבסוף מצאה מנוחה ונחלה ורווחה בנווה בית במולדת שורשי מורשתהּ
פניה היו מצוהלות ביין-גפנים גם בזקנתהּ.
12.10.2008
לקח אחד חשוב מן השואה
העולם שתק העולם שותק והעולם ישתוק.
וכאשר השמים מתחילים או יתחילו להֵרָאות מרושתים כמו גטו
ואתה אזוק ובודד כשעיניך מחבוא מצוקה בתוך הנפש,
נסה להמשיך לחיות בכל מצב ומצב.
המשך לדבוק בחיים אך אל תַּקֵל ראש במוות של אחרים.
חיה על בהונות תקוותיך להשלים צעד ועוד צעד בחייך.
בקש אמונה מתוך גאולה וגאולה מתוך אמונה.
חטא הוא אם תְּאַבֵּד רצונך לחיות.
עב"מים יפלו פתאום מן השמים לקרוע כל גזרה ולהדגיש בְּךָ תקומה.
הַמְשֵׁךְ לראות אור בשׂפתות מעייני ישועה ושירה.
