שלמה שפירא
ב- 3.7.1992 בכתבתו של הרב "בנימין צביאלי", בכותרת "דא גזירת אורייתא" מציין הרב קטע מהספר "תניא רבתי" שהוא מקבילה של הספר "שבלי הלקט" ובו קובץ כל הדינים והמנהגים הראויים אל האיש הישראלי בלשון צר וקל", ערך לפנינו שולחן לשמור את דרך עץ החיים, אחד מגודלי דורות הראשונים (בן דודו של בעל "שבלי הלקט" ר' צדקיה הרופא ומהר"ם מרוטנבורג ז"ל) סמוך לדוקם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל. הקטע נמצא בפרק ודן בארבעה צומות: "ועל שאנו עסוקין בהלכות תענית ובענין שרפת התורה, נכתוב לזכרון מה שארע בימינו על רוב עוונותינו שנשרפה תורת ד' בשנת חמשת אלפים וארבע לבריאת העולם ביום ששי פרשת "וזאת חקת התורה" בעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות ואגדות בצרפת, כאשר שמענו לשמע אוזן וגם מהרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאלת חלום לדעת אם גזרה היא מאת הבורא והשיבו לו "דא גזירת אורייתא" ופירושו ביום שישי "זאת חקת התורה"היא גזרה. מאותו היום ואילך קבעוהו יחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום ששי בפרשת "זאת חוקת התורה" ולא קבעוהו לימי חודש. בא אפרה עלינו לכפרה בעולה על מוקדה וערבה לבני יהודה כמנחה הקרבה כהלכתה כן תעלה אזכרתה ויקרא עלינו הא"ל קרא דכתיב (מלאכי ג') "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", וכל הטובות והנחמות הכתובות על ידי נביאיו לקבץ גלויותינו כאמור (ישעי' נ"ט) " ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ד' " ולהורישנו שער אויבי ד' כאמור (עובדיה א') "וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ויירשו את ערי הנגב" וכיר"א (וכן יהי רצון אמן").
ר' א"י גריברג מעיר בספרו "עטורי תורה" כי בשנה ההיא ה' או ד' - 1244 חל יום ששי ערב שבת פרשת חקת ביום ט' בתמוז , 17 ביוני. שריפת התלמוד באותה שנה לא הייתה מאורע מבודד, היא באה אחרי שנים של האינקוויזיציה (לאו דווקא כלפי היהודים) ולאחר שדמה לכך החרמת ספרות שנחשבה לרציונליסטית וממילא לאפיקורסית. המחלוקת על ספרי הרמב"ם (1232) נתנה הזדמנות נוחה לאינקוויזיציה להתערב בענייניהם הפנימיים של היהודים המאשימים את מעריצי הרמב"ם במינות. וכנראה הוצאה האינקוויזציה לשריפה קטעים מן הספר "מורה נבוכים". בוויכוח על התלמוד שנתקיים בפאריז ב- 1239 ובשריפת ספרי התלמוד ב- 1244 היה לאינקוויזיציה חלק ניכר. ב-1236 הגיש יהודי מומר ששמו ניקולס דונין תזכיר לאפיפיור (גרגוריוס השני) ובו שלושים וחמש "האשמות" נגד התלמוד. זה כלל טענות של חילול שמם של יש"ו ומרים, התקפות על הכנסיה והתבטאויות עוינות כלפי לא יהודים. הם עמדו על כך שהיהודים העלו את התורה שבעל פה לדרגת קדושה של כתבי-הקודש וזה מנע את האפשרות של המרת דת לנצרות. טענות אלה פתחו פתח לוויכוחים דתיים להחרמת התלמוד וידועים כמה ויכוחים מפורסמים עם הגויים, כגון זה שבו השתתף ר' יחאל מפאריז. כרגיל באה אחרי כן הכרזת גינוי לתלמוד ובמקרים רבים לשריפתו. שריפת התלמוד אירעה גם ב 1319 בטולוז. היו כאלה שתחילה ניהלו מסע התנגדות לרמב"ם ובראותם למה זה גרם בעקיפין הביעו חרטה על מעשיהם. ביניהם ר' יונה מגירונדי. אף על פי כן הרוח החדשה של החופש שנשבה מעידן התחיה הביאה גם אישים לא יהודיים לחשב את דרכם. אחד מהם היה ההומיניסט הגרמני הגדול יוהן רויכלין. אך התלמוד שוב יצא דינו לגינוי ולהשמדה ב- 1509 בגלל האשמות שהושמעו בפי מומר יוחנן פפרקורן. המאבק בין שני הכוחות נמשך כמעט בלי הפסק והיה הקדמה לרפורמציה במאה ה-16. שריפת התלמוד האחרונה היתה בפולין בקמניץ פודולסק בשנת 1757 בעקבות תנועת הפרנקיסטים בפודוליה. מהר"ם מרוטנברג כתב כידוע קינה על שריפת התלמוד והיא נכללה בסדר הקינות הנאמר בתפוצות ישראל בתשעה באב והיא נמצאת בקבוצת הקינות הפותחת במלה "ציון". הוא מדמה את שריפת ספרי התלמוד לחורבן בית המקדש ומבנה הקינה בראשיתה דומה מאוד לקינתו של ר' יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי". גם המבנים ואולי גם הדמויים מושפעים מאוד מר' יהודה הלוי. לשריפת התלמוד היתה השפעה עצומה בדורות הבאים ונתקיימו דבריו של המשורר היינריך היינה, במקום ששורפים ספרים שורפים גם אנשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!