שלמה שפירא
ש.ז.אברמוב - "על מפלגה שנעלמה" ועל ליברליזם / דבר הוצאה לאור במפעלי זמורה-ביתן, מוציאים לאור / 1995 (490 עמודים)
הספר מוקדש ל- "איילה רעיתי"
קובץ זה - מבחר כתבי - אין זה ספר תולדות המפלגה (הציונים הכלליים-ליברלים) אלא דברי פרשנות המלווים אירועים וההתפתחויות שהתרחשו במדינת ישראל מראשית היוסדה, כאשר נקודת המוצא לפרשנות זו נטועה בהשקפו הליברלית.
בפרק - "מפלגת העבודה במשבר. ההסתדרות - נטל על מפלגת העבודה (הארץ 13 בפברואר 1988) - מאי (1981) מצויות שתי מפלגות גדולות בנסיגה אטית. במידה מסויימת של שוויון ב- 1981. זכה הליכוד ב-48 מנדטים וב- 1988 ב-40, ואילו המערך ירד מ-47 מנדטים ל- 39 מנדטים ומבחינת כוחן הן נשארו מאוזנות...מאחר שאין הגדולים מסוגלים לגבור זה על זה, באו הדתיים והחרדים והכריעו ביניהם. הניצחון היה, אפוא, של החרדים בלבד. מאז המהפך של 1977, כאשר בפעם הראשונה בתולדותיה העניקה המדינה תמיכה כספית מאסיווית לישיבות המשתמטים ולמוסודות האחרים של החרדים וגדל כוחם ומספר המשתמטים עלה מ- 8000 ב- 1977 ל- 19000 השנה. שלוש המפלגות החרדתיות - החסידים, המתנגדים ועדות המזרח - אינן מקשה אחת. אגודת ישראל ודגל התורה שוללות כל ליגיטימיות דתית במדינה, מסתייגות מסמליה, מחג עצמאותה, מדגלה ומהימנונה, ומעוניינות רק בטובות-הנאה, ללא נשיאה בעול חובות.הן אינן מסכנות את שני הגושים הגדולים, שכן מאלה לא ישיגו תומכים. לא כן ש"ס שרוב תומכיה אינם חרדים אלא מסורתיים, בעיקר ממוצא צפון-אפריקאי. הם מזדהים עם המדינה , והמאחד אותם הוא הזיקה העדתית. שלא כתמ"י ב- 1981 אשר חרתה על דגלה מאבק בקיםוח מיעוט וסופה שנעלמה מן האופק...
בפרק - "המשמעות של פרשת ארלוזורוב" עמוד 168, סעיף 2 - על סף מלחמת אחים - הארץ, 24 במארס 1982: השימוש באלימות מילולית ופיסית לא היה מונופול של הרוויזיוניסטים מית מדרשם של אורי צבי גרינברג ואבא אחימאיר. קדמו להם אנשי תנועת העבודה אר הביאו עמם את מושגי המסורת המהפכנית הרוסית, זו שקדמה למהפכת אוקטובר וזו לאחריה. סובלנות כלפי יריב לא היתה נורמה מקובלת עליהם. מקנאות רעיונית גלשו לקנאות ארגונית, קנאות להסתדרות ולמפלגה. וזו הביאתם לכפות רצונם על אחרים. כפיה ולא שכנוע, היתה האמצעי המקובל, שכן הם לא נתנו אמון בציבור הפועלים אותו ביקשו להנהיג. מעשי אלימות נגד פועלים יהודים לא מאורגנים בהסתדרות ונגד מעסיקיהם היו לדבריהם שבשגרה בין ם היו אלה חברי הפועל המזרחי או בית"ר. העיקרון כי זכות לעבודה שמורה רק למי שמתקבל באמצעות לשכת העבודה הסתדרותית, בהכרח הוביל לאלימות. ואכן, בשנות הערים ובשנות השלושים הראשונות למדינה נתון היה היישוב לזעזועים עקב מעשי האלימות שנועדו להבטיח להסתדרות ונופול על שוק העבודה . כפיית מונופול היתה כרוכה בכפיה פיזית (נובמבר 1932) ....ממישור יחסי עבודה גלשה האלימות למישור הבין-מפלגתי...סגנון היריבויות שנקטה מפא,י היה דמגוגי מובהק: מוות הסתה וטיפוח השנאה. ראוי להזכיר שני אירועים שהסעירו את היישוב ב- 17 באפריל 1933 בתהלוכה של נוער בית"ר בתל-אביב בחיפה האדומה היתה מקום מועד לפורענות, לאחר התנפלות על קבלנים שהעסיקו אנשי בית"ר והריסת בתיהם. היה פוגרום באסיפה של רווייוניסטים ...רבים נפצעו ומהם אף היו שנזקקו לניתוח...
בפרק - "חתירה לעצמאות כלכלית" עמוד 353...יש , איפוא, לברך את ראש הממשלה (מנחם בגין) על שמצא לנכון לומר במעמד קבלת-הפנים בשובו מחתימת חוזה השלום: "מעתה תקדיש הממשלה תשומת-לב רבה לעניינים חברתיים...אין ספק כי בעיית הדיור החמירה...אף יש מצב של מחסור קריטי בעובדים וקיימת בעייה עוני שמקורה בחולים, באלה המטופלים במשפחות גדולות, בנכים ובשאינם מסוגלים או שאינם רוצים לעבוד.יש לתמוך ולסייע לצעירים שבהם לצאת מתחום המצוקה. חוליים אלה לא נרפא בסיוע מבחוץ, אלא בתרופות שנייצר מהחומר האנושי המצוי בארץ.דהיינו, באמצעים של העם השוכן בציון. יש להצטער כי ראש הממשלה, בבואו לדון בבעיות פנים, לא הפנה את הזרקור למוקדי הבעיה האמיתיים...אם נעבור מן המופשט אל המוחשי, נציע לראש הממשלה להתמקד בשניים ממוקדי המחלה הלאומית ולהציבם כיעדים ראשונים-במעלה. המוקד האחד - פריון המשק, דהיינו ייעול הניהול, ותפוקת העובד...לוא הגדלנו את התפוקה אף במידה צנועה ביותר, ב-5 אחוזים בלבד, היה שוויה של תפוקה נוספת זו עולה על ההכנסות מהמגבית המאוחדת בארה"ב ועל מגביות קרן היסוד בכל שאר ארצות התפוצה...המוקד השני של החולי הלאומי, חמור יותר מהראשון ונעוץ בחלוקה המקצועית של כוח-העבודה בארץ...לזכותה של תנועת העבודהייזקף לפועלה הכביר להגשמת חזון העובד. מאידך גיסא, ייזקף לחובתה שבמרוצת השנים פנתה עורף לשליחותה הלאומית, ובסופו של דבר, הביאה לדהפרודוקטיוויזציה של העם היושב בציון. על כן יעידו מספרים: בשנת 1977, היה שיעור עובדי הייצור - בחקלאות ובתעשיה - 32.3 אחוז מכלל המועסקים, ואילו שיעור עובדי השירותים היה 67.7 אחוז. אף אם ננכה מאחוז זה 16.7 אחוז המועסקים בבניין ובתחבורה, הרי שיעור המועסקים בשירותים הוא 51 אחוז, ורובם המכריע בשירותים ציבוריים הנישאים על שכמו של משלם המיסים. נתונים אלה, המבטאים את חומרת החולי הלאומי, הם כתב האשמה החמור ביותר שיש להפנות לתנועת העבודה, ולהסתדרות כמכשיר הביצוע שלה...הכל חשים כי לא ייתכן להשלים עם המציאות במדינה. וכי ההתמודדות עם בעיותיה היא צו השעה. התמודדות זו תובעת לא רק תושיה, אלא אומץ-לב והעזה - אולי אף מעל ומעבר למה שנדרש כדי להגיע לשחום. כידוע, אין מלחמה קשה יותר מאשר מלחמה בשקרים מוסכמים, במיתוסים אשר אסד עליהם הכלח ובגילויי סוציאל-דמגוגיה. המלאכה קשה, כי היא יכולה להישען רק על הטוב והחיובי הטמונים בעם...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!