שלמה שפירא
"יוסף עופר" - "מתא הטייס" - יולי 1969, הוצאת אותפז, הספר מוקדש לצנחנים ולצוותי התובלה של חיל-האוויר
הפרקים בספר: ילדות / יאנצ'י / צחיק / מגדבורג / כנפיים / סוף פסוק / אפילוג.
נושאים : מיומן הטיסות, יום ההולדת, משפחת פארקש, מכונאים,טייסים ומפקד הבסיס, מיומן הטיסות, מחליפים דירה, הגינה האסורה, כמעט נפגע, מחניים, רותי, מפקד הטייסת, מהדרכה לתובלה, קורס צניחה, בצרפת, משחק הפוקר, מיומן הטיסות,ההונגרים מפקירים אותנו, צופרי מנדבורג, כנפיים ללופטוואפה, השחרור, רותי, הפגישה בתל-אביב, סיפורו של יאנצ'י, המבדקים, מסדר כנפיים, בסיום המערכה, אפילוג.
4 ביולי 1967: היום קפצתי הביתה לשעתיים. תל-אביב נראתה כעיר נצורה: חפירות בכל פינה, הרחובות ריקים מגברים, ופני התושבים מביעים דאגה...גם אשתי נראית מודאגת מאוד. היא הכינה צרור קטן אשר תיקח אתה למקלט בשעת אזעקה. אותה נסיתי לעודד כמו את השכנות, ובאותו חוסר הצלחה . כעבור שעתיים דהרתי בג'יפ הפתוח חזרה לשדה התעופה. ביני לביני הודיתי, כי שמחתי להימלט מאווירת המועקה הכבדה הרובצת על העיר. כאן בשדה...כמה מטוסי נורד וכמה מטוסי דקוטה מפוזרים בדה. הדקוטות וחלק ממטוסי הנורד צבועים בצבעי הסוואה. נורד נוסף, שלי, נשאר בצבע המתכת המקורי, בחרתי בו מתוך סנטימנטים. היה זה אחד המטוסים הראשונים מסוגו שהגיע ארצה עוד לפני מערכת סיני. שעות על שעות ישבתי מול לוח המכשירים של מכונה נאמנה זו בטיסותרבות למרחבי סיני...
עמוד 222 : הפעם החלטתי לומר לו את אשר היה עם לבי. "צחיק, על נושא אחד לא דברתי אתך מעולם - על רותי. לקחת אותה, ולי לא היתה זכות לטעון ולהתלונן. אם לא לך, היית נישאת לאחר. אבל דע לך, שהרסת את חייה ואתה מתכונן כעת להרוס גם את חיי אילה. אין לך זכות לעקור אותן מכאן, ולגרום לכך שתצטרכנה לחפש את שורשיהן במשך שארית ימי חייהן, כי שאתה מחפש ואינך מוצא. אתה בסך הכל יהודי נודד, פחדן קטן ועלוב, הבורח מפני עצמו. ועכשיו אתה גורר אתך עוד שתי נפשות לתהום."...
רותי באה ודיברתי אתה. העליתי בפניה את הנימוקים האפשריים. אמרתי לה, שהיא מענישה את עצמה, ביקשתי אותה למען אהבתנו. "לא אהבת אותי מעולם, אורי. אהבת את הטיס, לא אותי." רציתי לצעוק, להתחנן, להסביר לה, לבקש אותה, אך מה טעם לכל זה? על שני משפטים חזרה חזור ושוב. "אני אשתו מרצוני הטוב ואם לילדיו. תפקידי ומקומי מאחוריו, לטוב או לרע"....
...כעבור יום הייתי קצין מבצעים תורן בטייסת. בערך בעשר בלילה צלצל הטלפון. המפקדה על הקו. "להוציא מהר דקוטה עם רופא וחובש, פצועים בא-טור. כעשרה פצועים, קומנדקר התהפך...צחיק נהרג. "איזה צחיק?" "ומה עם אשתו? גם היא היתה שם.". היא בבית חולים, בתל-השומר, למעשה לא נפגעה ממש, היא נמצאת בהלם...אחת עשרה שנים עברו מאז. רותי התאוששה מן ההלם וילדה בן חמוד, דומה כשתי טיפות מים לאביו. כנובן, קראנו לו צחיק, על שמו. הוא רוצה להיות צנחן. צחיק קורא לי אבא, אף על פי שביום הולדתו העשירי סיפרנו לו...לא מזמן עלעלתי באוסף מכתבי הנושנים אל רותי (היא שומרת עליהם כעל אוצר). מבטי נתקל בפרח מיובש. היה זה הפרח, שקטפתי בשבילה לפני שנים רבות, כשהיינו באפיקים.הפרח נשמר. אמנם הוא בלוי ומקומט במקצת, אך כולנו מגיעים למצב כזה במרוצת הזמן. מראה הפרח עורר בי גל של זכרונות, ובהשפעתם הבטחתי ששוב לא אדחה את הכתיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!