שלמה שפירא
"פתחו שערים" מאת "אהוד אבריאל", ספרית מעריב, 1976 - סיפורו המופלא של ה-"מוסד" - אירגון מחתרת של יהודי ארץ-ישראל, זעיר אך לוהט במסירותו...ספר זה פוקח את עינו של הקורא לגבי המציאות של עולם ימינו אנו כלגבי העולם שלפני שלושים שנה.
הספר מוקדש "לזכר חגי אחי" - אחי חגי, שנשלח למארסיי מטעם ה- "מוסד" בסוף 1945...בניגוד גמור להוראות הזהירות...האיש המציג את עצמו כארצי-ישראלי אינו אלא מרגל בריטי...
אהוד אבריאל נולד בווינה בשנת 1917 והיה חבר תנועת נוער ציונית משחר נעוריו. בשנת 1938, ביני ה- "אנשלוס" הצטרף ל- "הגנה" והתחיל לעבוד עבור ה- "מוסד", בשרתו בארצות שונות עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. מייד אחר כך מילא שליחות רכש מיוחדת בצ'כוסלובקיה, שהישיגיה הכריעו את המערכה על ירושלים. אחר כך נתמנה שגרירה הראשון של ישראל בצ'כוסלובקיה (ובו בזמן בהונגריה) ולימים גם ברומניה. בחוזרו לישראל היה מנהל כללי של משרד ראש הממשלה (בימי דוד בן-גוריון), מנהל כללי של משרד האוצר (בימי לוי אשכול) וסגן מנהל כללי של משרד החוץ ואחראי על שיתוף פעולה בינלאומי ביבשת אפריקה (בימי גולדה מאיר). אחר-כך מילא תפקידים דיפלומטיים שונים והיה שגריר בגאנה, קונגו (קינשאסה), ליבריה ולא מכבר באיטליה. אהוד אבריאל הוא חבר קיבוץ נאות מרדכי ועתה הוא קונסול ישראל בשיקאגו.
התוכן: מבוא / פתח דבר /
חלק ראשון - וינה : אני מתגייס, מרחצאות אוויאן לה-ביין, אגמי בתפקיד, מחתרת כהלכה, הרפתקאות "אטראטו", בין המערכות בארץ-ישראל, האם זה הסוף?, "אין לכם מה להפסיד...", המסע הארוך, בארץ-ישראל בירכתיים של פורענות.
חלק שני - איסטנבול : תה עם הבריטים, מכתבו של הלורד קראנבורן, גלויות-דואר ומבריחים, "זה ענין של שיגרה", יואל ברנד, "המוסד" מרחיב את פעולותיו, שוב מערכת-ביניים בארץ-ישראל.
חלק שלישי - פאריז : דראמה בלתי-גמורה מאת שילר, נפגשים בבלגראד, מוקד חדש לפעולה, "תנוח דעתכם המלקקים!",לה-ספציה, השבת השחורה, תנועת "מרי יהודי", משחקי התחפשות, מסירות-הצלה לספינת-תותחים, "ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו".
גולדה מאיר (עמוד 7) : ...מתוך תחושה זאת של "אם אין אני לי מילי" נולד ה- "מוסד". והאנשים (רבים מהם נערים ונערות) שהצטרפו לשורותיו כדי להציל רבים ככל שניתן עשו זאת לא מתוך תחושת הרפתקנות, לא כדרך להוכיח את "גברותם" בעולם שבו הלכו אחרים למלחמה והם עדיין לא הורשו להצטרף ללחימה, בעוד שרבים נצמדו לבטחון שהעניק חיק המשפחה ומצאו עיסוקים שהסיחו דעתם מן האמת המרה על המאורעות באירופה, התנדבו אנשים צעירים אלה וסיכנו את חייהם כדי לשמור את תחושת השלמות האנושית שלהם, כדי שכאשר יחלוף הכל יוכלו הם לחיות בשלום עם מצפונם ולומר בכנות בלבם: "אני באמת עשיתי כל שיכולתי". השלמות האישית ניקנית במחיר יקר. והסכנות, התיסכולים, האכזבות והחששות היו רבים. אולם ככל שנתארכה המלחמה וככל שנודע לנו יותר על אימי השואה כן נתחזק ביישוב הצורך לתת את חלקו, קטן ככל שהוא עשוי להיות נוכח ממדי האסון, ולנקוט צעד-נגד במאבק בשטן הנאצי. על כן גדל ה- "המוסד", ותחושת המסירות הבלתי נרתעת, האדישה לשיקולי "כדאיות" וסכנה אישית, היא שהיתה יסוד ההצלחה...מדינת ישראל לא כמדינה כשלעצמה, אלא כמסגרת שבה יוכל העם היהודי להיבנות ולשגשג. הקיום כשלעצמו שוב לא היה מספיק כמטרה. המאבק ניטש עתה לא למען החיים אלא למען הנפש, למען האישיות המלאה של העם היהודי בעשורים ובמאות שיבואו...ואהוד אבריאל, אשר היה אחד מן החבורה והשתתף בפעולות כה רבות שלה, יכול לספרן כאחד מטוויו, כאחד ממקימי ה"מוסד".
עמוד 178: "במיפקדת ה- "הגנה" בארץ התקבלה הידיעה של תפיסת "ברל כצנלסון" אור ל-23בנובמבר 1945. לראשונה מאז נסתיימה המלחמה נתפסה אניה בלתי-ליגלית, והבריטים איימו לגרש את קומץ הפליטים שנעצרו חזרה לארץ מוצאם...היישוב היהודי התאכזב ממדיניותה של מפלגת-העבודה הבריטית, שהתכחשה לחלוטין להבטחותיה מלפני הבחירות...אבל ה- "הגנה" שחזתה מראש את כיוון ההתפתחות - כשם שהתגלם בתפיסת "ברל כצנלסון" - קיבלה החלטות מראש: אם תיתפס אניית מעפילים - יענה הארגון במכה - "המאבק הצמוד", עוד באוקטובר ולא נותר עוד מקום לוויכוחים...
השבמחק