"תרצה אשכנזי-ארבל" - "ילדה חולמת אשה חולמת ילדה", "ביתן" הוצאה לאור.2005
בספר הקדשה: "מוקדש לארבעת הורי. תודה לבעלי ולארבעת ילדי, שבמהלך הכתיבה נרתמו לקרוא שוב ושוב את הטיוטה ולחוות דעה לא משוחדת. תודה על כוח הסבל והכתף החזקה שנתנו ברגעי הייאוש.
הספר ניתן כ-שי מאת "אמציה ותרצה" ל- ורדה וזהר 18.7.05.
מ- גב הספר: תרצה אשכנזי-ארבל, ילידת קיבוץ מעוז חיים. עברה לתל-אביב בשנת 1962. שיחקה בקולנוע ותיאטרון. כאמנית, ציירת ופסלת הציגה בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות...תרצה נשואה ואם ל- 4 ילדים, חייתה בתל-אביב עד 1970 ומתגוררת כיום בישוב הקהילתי תימרת, בגליל התחתון.
הילה עוברת לתל-אביב ומשאירה מאחור בקיבוץ בעל וילד - בקיצור חיים אחרים בתל אביב. היא מנסה להשתלב בתיאטרון ובקולנוע של שנות ה-60, באווירה המינית הבוהמיינית, התובעת אהבות קצרות ומכאיבות. ניסיונה של יהלה להגיע ללונדון לממש את חלומותיה כשחקנית, מגיע עד לראש פינה - מקום שריכז באותה תקופה תמהונים וילדי פרחים.
עמוד 170 : "... הסבא-רבא רצה להגשים את הציונות בכפר, אבל הסבתא-רבתא, שבאה מבית שניגנו על פסנתר, קראו לרמונטוב ופושקין, רצתה עיר, כי אולי יהיה לאחד השכנים פסנתר והיא תשמע צלילים מוכרים, ענוגים ובאמת בדירה מול המרפסת שלהם היה פסנתר, והיא היתה יושבת על כיסא נוח במרפסת, גופה לח, דביק, נעה לפי הקצב, נשמתה יוצאת לרוסיה הגדולה, הקרה, אבל הפסנתר החליף ידיים...סבא הלך ללמד בגימנסיה הרצליה, מודיע בנחישות שבבית הזה ידברו רק עברית. לא היתה לה ברירה, אז היא למדה, אבל לצאת לעבוד כבר לא יצאה. נשארה בבית לגדל את סבא שלך ואחותו, את החתולים המיוחמים שהתרוצצו לה בחצר, את הבדידות שהלכה ותפחה ובזיקנתה התפרצה כמו הר געש רדום. כולם ניסו להבין, מכים על חטא, אבל היה מאוחר מדי...
עמוד 162 : "בשעה עשר שמעתי דפיקה בדלת, ניגשתי לפתוח. עמד בפתח כשהוא לבוש בגדי צבא. החלל מלא גבריותו. חשתי דקירה בזיכרון, נזרקת לאותם רגעים סוגרי נשימה כשאבא של יהלה קפץ מהמלחמה לחופשה קצרה של כמה שעות לבוש מדים מאובקים, אוחז במשקוף של פתח המקלט שנמלא בגבריותו. אבל למה במדים? שאלתי, עודנו תקועים בפתח. אם יתפסו אותך אתה אבוד פעמיים. חשבתי שתאהבי את זה, לחש, ואם להיכנס להרפתקאה הזו, אז החלטתי ללכת עד הסוף. לפחות הוא לא לוקח אותי כזונה. חשתי אכזבה. כבר דימיינתי איך אני מורידה שכבה אחר שכבה את בגדיו השחורים, מקלפת ממנו את זהותו, מותירה אותו במערומיו הנחשקים, בולשת בערוותו. אז מה הוא בא לי מחופש. ליצנים כאלה כבר היו לי. רציתי אותו טהור, ורדרד כמו הגדי ששכב על השולחן באוהל הבדואי. רגליו פשוקות באלכסון, אני מלקקת את עורו המתקתק, מביאה אותו לעינוגים שלא ידע. תביני, הוא ממשיך, את הסיכון הכפול כבר לקחתי, אבל איך אני יכול לבוא אלייך בלבוש חרדי. מה עם הרוחות הרעות שמציצות מחורי המנעולים. / אולי הגזמת בדרישות, אני חובטת בעצמי, מוליכה אותו פנימה. הוא פורץ בכל עוצמת תשוקתו הכבולה בין ירכיו ואמונתו שמיטלטלת בין ירכיי השרוטות. /// הקפיד לבוא פעמיים בשבוע, מחליף תחפושות. בסופו של דבר, נתפסתי לרעיון, משועשעת. לילה אחד הפתיע, מתוך טירוף או אומץ לב, הופיע עם הלבוש החרדי שלו. נחיריו התרחבו כמו סוסה רגושה. הרחתי לילה טרוף. ביקשתי שלא יוריד את הבגדים, שיבוא אלי בלבוש מלא. נשכבתי על המיטה פשוקת אברים, הוא ריחף מעלי כמו ציפור גדולה שחורה עם מוטת כנפיים מרשימה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!