שלמה שפירא
ספר ל- "יורם קניוק" - תש"ח/1948 - הוצאת "ידיעות אחרונות-ספרי חמד", 2010
עמוד 55 : ...כושי היה לרגע מבולבל כמונו, וחיים ק' נתקף בהלה ונתן ריצה מטורפת לעבר קבר השיח' במורד ההר בואכה הכביש ונורה אך הקליעים החטיאו אותו, וכושי שלח חייל למפקדה למסור הודעה, והתחלנו לירות סתם לעבר התוקפים שבקושי ראינו. הם צעקו "עליהום" ו- "אללה אכבר" ואל-יהוד בסורמייה, שזה היהודי בסוליה, וכושי צחק, באמצע הגיהנום הזה, וחשבתי שלא נצא מכאן. מישהו התחיל לשיר את "בסאמה מוצ'ו" בערבית - אלבי מחרוף..." וכך הבנו שזה הסוף שלנו. היינו כעשרה לוחמים עייפים ליד בית המוכתר עטוף עצי הזית, וההמון מסתער מכל עבר ושועט והם מאות, ואנחנו יורים בהם ואיכשהו מצליחים שלא לישון בין היריות, ואני מבחין בכאפייה מהודרת מהודקת בעקאל מוזהב סביב לה ומתחתיה איש מעוטר בחרב, ומשה צועק, תראו את זה, יעני רודולף ולנטינו! והבוק ג'ונס עם הכאפייה צועק באנגלית" Hello Boys ", ואנחנו לא כל כך מבינים מדוע צועקים אלינו באנגלית, והחברים שלו יורים לעברנו ומקפצים, ומשה פוגע בוולנטינו ממש כשההוא מבין ששגה ושלף אקדח כדי לירות לעברנו, ומתחילה מהומת אלוהים. כמה מאיתנו נפצעים, הזמן עומד מלכת והמון אש. עד היום אינני מבין מדוע הם לא כבשו את הכפר. הם היו רבים. ערים. שתו כנראה כל הלילה קפה שחור . לנו נשארה מעט תחמושת. אבל אחרי זמן-מה נשמעה צעקה בקשר : אנחנו באים. בעוד אנחנו יורים, מגיעה בריצה חבורה של עשרים ושלושה בחורים בפיקודו של נחום אריאלי. הם עולים במרוצה בתוך האש. סגנו של נחום מורה לנו לסגת וצועק: "הטוראים לסגת. המפקדים יחפו על הנסיגה!" הסלעים צעקו מכאב. חרובים נשרו, תאנים נפלו. את שמעון אלפסי, שצעק הטוראים לסגת המפקדים יחפו על הנסיגה, אני אזכור כל ימי. מפקדים מהטובים שבחיילי החטיבה, שעל כל אחד מהם אמרו פעם שיום אחד יהיה נשיא של איזה מדינה או שיהיה גנרל, באו להגן על שבעה או שמונה הטוראים שנותרו בחיים, על מושתנים שנסוגים בפקודה.
עמוד 189 : בשנת 1955 חזרתי לביקור קיץ מאמריקה. טיילתי, פגשתי חברים. בבאב אל ואד, על קיר המשאבה הראשונה, היה כתוב באותיות גדולות "ברוך ג'מילי". מצא חן בעיני שמישהו שאיש אינו מכיר, שלחם במלחמה, ידע כבר אז מה שיעלימו אחרי כן, עם דור הפלמ"ח לזיכרון המפקדה הלא לוחמת, ולכן כתב את שמו באותיות גדולות מול הבאים לירושלים. לפני כמה שנים מחקו את שמו. מי מחק אינני יודע, אבל בשבילי זה היה כאילו מחקו את הכותל המערבי ועשו ממנו את מה שעושים עכשיו למדבר: קיר של מלון יוקרה לעשירים. היה צריך להאיר את שמו. אין לי מושג מי היה אבל הוא היה שם איתנו בימים ההם. ובערב אחד, בבר קטן ליד כיכר מלכי ישראל, פגשתי אדם שזכרתי מחטיבת הראל. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, איש קשה, אני זוכר שהיה לוחם מצוין, והתחלנו לשתות יחד... האיש אמר שמלחמות עצמאות נמשכות הרבה שנים. שגם עתה, ב- 1955, אנחנו עדיין לוחמים על הקמת המדינה. מדינות לא יכולות לקום בשנה אחת. המלחמה שהחלה ב- 1920 בירושלים עדיין נמשכת ותימשך הרבה שנים. היא תימשך לפחות מאה שנים. יש הסכמי ביטחון ורגיעה אך אין עדיין לא שלום ולא מדינה ולא עתיד ולא שקט. אין "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". ארבעים שנה זאת הקדמה. אני אז דווקא חשבתי שהמלחמה נסתיימה. חשבתי שבסופו של דבר הערבים ישלימו איתנו ואנחנו איתם ונחיה במדינה שלנו, לצד מדינה ירדנית או אחרת, הרבה שנים. אבל הוא היה כעוס. הוא טען שאני חי באשליות, הוא אמר שבתנ"ך המילה בגידה מוצאה מבגד, ובתלמוד המילה מעילה מוצאה ממעיל, כך שהכול אותו דבר. חשבתי איך המיסטיקן בן ימי הביניים, מייסטר אקהרט, אמר שהעין שבה אני רואה את אלוהים היא אותה עין שבה אלוהים רואה אותי. שנים רבות לאחר מכן, בעצם לא מכבר, כאשר אני שבע ימים ואחרי מחלה קשה, ביקשו ממני לדבר אל תלמידים צעירים על המלחמה. הם היו צעירים ויפים ושמעו אותי בשקט יחסי, ונראו רכי מראה, והיו להם אצעדות ועגילים וקעקועים , ודברתי, ולפני שהלכתי משם, עמדתי בכניסה לבית הספר ואמרתי להם בלבי, בעצב, בדמייך חיי!
|תש"ח| ספר מאת הסופר יורם קניוק אשר יצא לאור ב-2010. הספר העניק לקניוק את הזכייה בפרס ספיר לשנת 2010. הספר עובד למחזה ולהצגה במסגרת תיאטרון חיפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!