שלמה שפירא: "עליזה מיוחס-אלרואי" - "מראות מצחיקות" - ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2004. הספר מקים לחיים תוססים, מצחיקים עד דמעות - את שנות החמישים בשכונות ירושלים הספרדות של אז

שלמה שפירא

"עליזה מיוחס-אלרואי" - "מראות מצחיקות" - ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2004. הספר מוקדש באהבה גדולה לילדי, יריב וקרן. ספרה הראשון והוא מקים לחיים תוססים, מצחיקים עד דמעות - את שנות החמישים בשכונות ירושלים הספרדות של אז.

מופיעה ציטטה מ- (קהלת, א: יח) - "כי ברוב חוכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב." המחברת העדה היחידה לנס שיכול לקרות לאמה, והיא מבוהלת מסבתא שתלטנית, מאבא כועס, ובעיקר מאמא שרוצה לגעת בחייים אפילו אם זה כואב, אפילו אם זה ממש שורף.

עמוד 11: הכל התחיל בחופש הגדול של כיתה ח', כשהמורה תמר הטילה עלינו לכתוב חיבור על חוויות מהחופש הגדול כמובן. "לא לקמץ במילים," היא אמרה, "לא לכתוב לי על חצי-עמוד - הלכנו, בילינו, היה כיף, אני רוצה לראות תיאורי מקום, צבעים, ריחות ורגש, שיהיה מעניין לקרוא, ושיהיה על עמוד-וחצי או שניים," ובתחילת כיתה ו', כאשר המורה אספה את העבודות והתנצלתי, לא יכולתי להגיע לשני עמודים. מה שקורה אצלנו במשפחה בחופש אחד גדול, זה משהו שאפשר לספר על שני עמודים כפול אלף, הרי החופש הגדול נופל בקיץ, הלילות ארוכים ומקומות הבילוי פתוחים עד לשעות המאוחרות בלילה. וזה מה שאבא שלי עושה - יוצא לבלות, ואז, רק בקללות של אמא שלי אני יכולה למלא שני עמודים כפול חמש-מאות. ומה עם הבריחות שלה מהבית, והמריבות עם אבא, ואחר-כך עם סבתא? ואיך יכולתי להגיד למורה שכרגע מה שאותי הכי מעניין זה לא החיבור, אותי מעניין בכמה סנטימטרים כל הבנות בכיתה עוברות אותי. "על מה את מביטה?" שאלה אמא, ואני אמרתי, "על הברוש, כמה הוא צמח, ואת הבטחת שאהיה גבוהה כמו הברוש." "חיים של אמא," היא אמרה, "מה שקובע בחיים זה לא כמה אורך יש מהראש עד לרגליים, מה שקובע הוא כמה אורך יש בשכל וברוחב הלב והנשמה, זה מה שקובע, הביטי על דוד בן-גוריון," היא אמרה, "לאיש הזה אין שיבר וחצי, אבל הוא הקים מדינה, שגם היא שיבר וחצי, אבל מרכז העולם." "אבל את תמיד נגד בן-גוריון," מחיתי. "הוא שאמרתי, אני יכולה להיות נגד מהיום עד מחר, אבל הוא זה שקובע, כמו המחוג הקטן בשעון,"...ואם יכולתי לכתוב את כל זה רק בעניין הגובה, איך יכולתי לכתוב לה חיבור על שני עמודים? חוויות המשפחה אצלנו בחופש הגדול הן ספר אחד לפחות, והוא מתחיל כאן, בדפים הבאים...

עמוד 122 - ...סבתא אפילו היתה מסכימה להתערב שאם מלכת אנגליה היתה רק טועמת ממרק העדשים שלה היא היתה מעדיפה אותו על המאכלים של האנגלים, שהם גומיטו דה גטוס, שזה קיא של חתולים. כשעמדנו כבר להיכנס לסבתא, אמא נתנה לי את החבילה עם השעון החדש ואמרה: "את תתני את זה לסבתא ותגידי, הביטי סבתא מה אמא קנתה לך." אחרי רגע הוסיפה, "ואם היא תשאל אותך איפה הסתובבנו כל היום מה תאמרי לה?" וחשבתי אם אמא מבקשת ממני לומר לה רק את האמת בעוד שהיא לא מספרת לאמא שלה את האמת, ואם היתה מספרת לה, היא לא היתה צריכה לבקש ממני לשקר בשבילה. אבל לא יכולתי לומר לה מחשבות כאלה, ואמרתי, "אני אגיד שהסתובבת כדי למצוא עבודה.". "יופי קטנה שלי, מחר נקנה גם לך בגדים חדשים," והבנתי שגם לי היא רוצה לסתום את הפה והרגיז אותי שאני אומרת לה רק מה שהיא רוצה לשמוע במקום להגיד לה, "אם לך מותר לשקר לאמא שלך גם לי מותר לשקר לך." וידעתי שבגיל שלי, אמא לא העזה לשקר לסבתא, אבל עניין אותי מאיזה גיל היא כן העזה.       סבתא התפעלה מהשעון המנגן עם הבלרינה. היא הודתה לאמא על המתנה היפה ואמרה, "לא היית צריכה, זה בטח עלה לך המון כסף ואת צריכה להיות זהירה עכשיו עם הכסף, לא? אבל אחרי שתי דקות היא כבר צעקה, "בשביל מה אני צריכה שעון? הדבר היחיד שטוב בזיקנה  הוא שלא צריך שעון, ואני עושה מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. מה יש לי רנדוו? אני שולחת ילדים לבית-ספר? מה, אני ממהרת לעבודה? בשביל מה שעון, לספור כמה נשאר לי?"...

עמוד 204 - ...אחרי השיחה עם אחות בית-הספר הבנתי, שגם אם היתה לי - לכל אחד אפשרות לבחור לאיזה הורים להיוולד, הרי שלא הייתי יכולה לבחור אלא בהורים האלה, שאם לא כן לא הייתי קיימת. אני לא יודעת למה דווקא כשמסבירים לנו איך נוצרים חיים אני חושבת על המוות, וזה עורר בי מחשבות על עצמי. הבנתי שגם אם אמא אמרה תמיד שאני קצת ישנה בעמידה ועד שאני עושה דבר אחד אחרים מספיקים לעשות עשרה. בכל זאת, במרוץ המכריע ביותר בחיים שהוא זה שקובע אני השגתי את כולם, ואפילו את הבנים, ואיך אני שרדתי וכל השאר נשטפו במי הביוב, ואיך כולם נולדים באותה צורה ובאותו הגיל אבל מתים כל אחד בגיל אחר ובדרכו, ואיך למנוע לידה אבל אי אפשר למנוע מוות, ואיך לידה היא חד-פעמית והמוות הוא ניצחי, ושכל אחד יכול להמית את עצמו אבל אינו יכול להיוולד בעצמו, ואם העץ צמח מזרע שצמח והפך לעץ שנותן זרעים, ואם הפרפר מטיל ביצים שהופכים לזחל שהופך לגולם שממנו יוצא פרפר, אז מה קדם למה, העץ או הזרע? הפרפר או הביצים, הזחל או הגולם? ומכאן שאי-אפשר לדעת, ואולי המוות זה ההתחלה והלידה זה הסוף? ואולי במותנו אנחנו הופכים להיות כמו הגולם שממנו יוצא פרפר יפה?...

עמוד 255 - ...הבחנתי באמא עומדת בחדר ופותחת את התריס שייכנס האור ואתעורר, והיא שוב צעקה דרך החלון לעבר איציק, "ראש מורם וגב זקוף, אין שום מציאות על הריצפה," והיא עמדה מחייכת ושאלה, "מה את מביטה בי כאילו אני רוח רפאים?"..."טוב מאוד, קטנה שלי, כל החיים את חולמת בעמידה, הגיע הזמן לחלום במיטה, הזמן לחלומות הוא בשינה, לא בכיתה."...