שלמה שפירא
על הספר: "מסעו של יהודִי מבגדאד", מאת: פרופ' יוסף דניאל כזום, בהוצאת "אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל", 2015, 440 עמודים. הספר נכתב באנגלית ותורגם לעברית על-ידי חוה לביא. הקדים והעיר פרופ' שמואל מורה
מן המבוא:
מספר פעמים בחיי קפצתי ממרום המצוק אל הבלתי נודע. ב-1951, בגיל 18, עזבתי את בית הוריי ואת ארץ הולדתי (עיראק), והתיישבתי במדינת ישראל שזה עתה הוכרזה...ברחתי גם אני מפני הרדיפות, וחיפשתי מקלט בארץ אבותיהם של היהודים...וזאת רק כדי לחיות בשלווה ובביטחון בקרב אחיהם היהודים...
אחת המטרות לכתיבת סיפור חיי היא לתעד אורח חיים, שכתוצאה מהגירה זו, נעלם ואיננו, ואת התרבות היהודית הבבלית העשירה שפרחה...בעיראק...החיים בישראל היו בבחינת צניחה במעמד עבור הפליטים שזרמו אליה ממדינות ערב,..כך שבשנת 1958, שוב נדדתי אל הבלתי נודע...ולבנות קריירה ככלכלן בארצות הברית ובקנדה.
כיום אני אמריקאי, שחי חיים נוחים בקליפורניה...אולם אפילו בחברה חופשית ופתוחה זו, הפחדים האפלים של העבר ארבו לי ברגעים בלתי צפויים...
הספר נכתב באנגלית ותורגם לעברית, אך לא תורגם לערבית, כי, לדעתי, המחבר מרגיש ואפילו מדגיש שנגמר הקשר אל בגדאד, מקום הולדתו של המחבר. "עזבתי את בגדאד באפריל ב-1951, ולעולם לא אחזור אליה".
זהו ספר של מסע-זיכרונות של יליד בגדאד, עולה לישראל, מהגר לארצות-הברית ולאחר כל מה שעובר עליו בחייו, מגיע למסקנה, שאולי הגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. לפי עניות דעתו, המטרות האישיות במסעו הושגו וכך ניתן עכשיו, לשבת ולכתוב את הספר. כאשר אדם כותב ספר לא בשעת פחדיו בזמן המסע ולא מתוך דחף קיומי של הזמן הנוסע למסע ובמסע, הדברים מתבטאים אחרת. ויש לזכור שהמחבר יש לו זיכרון טוב ובאמתחתו מחסנים וקרונות מלאים במחשבות מסעו. כך, ניתן לדבר על כל בעיה במסע, מזווית של התוצאה, שלדעתו, היא של ניצחון, תוך כדי "לטעום את הטעם המתוק של המעבר".
ונשאלת השאלה, האם, הניצחון האישי מבטא גם את הניצחון הציבורי הקהילתי הלאומי, והמחבר מודה שלא זאת הייתה כוונתו.
ואם שם הספר "מסע של יהודי מבגדאד" ואינו מתיימר להיות כלל - מסע יהודי בגדאד - הרי, המסע הזה הוא הלוך ללא חזור, מעין הגירה ולא יישמע כאן המושג -עליה- ויש כאן מהגרים ולא עולים.
את בגדאד מוחק,המחבר, ובכל זאת את ישראל הוא מחבק, ומכאן נובעים ביקוריו החוזרים מאמריקה לישראל.
בגלל מה שאמרתי, ראיית מסעו של המחבר היא מיוחדת ושונה מכתיבת מסעות-זיכרונות של עולים שהשתקעו בארץ-ישראל, וזה מעניין ואפילו חדש ומחדש לקורא המתעניין בנושא. נכתבו הרבה ספרים בנושא יהודי עיראק ובגדאד, אך בספר הזה מוצאים אספקטים חדשים ומעניינים שלא הועלו בספרים קודמים.. לא נאמר שהספר הוא אובייקטיבי, כי הוא נכתב מעין לא אובייקטיבית.
יש לציין שהמחבר השתייך למעמד בינוני עד גבוה בימי חייו וכל מה שרואים מכאן לא רואים משם. בנושאים שונים כמו על עוני, פטריארכליות ועוד נושאים רבים ומגוונים אחרים שצצים מן הכתיבה, ניתן לטעון אחרת מעדויות ראייה ושמיעה שונים מאלה של המחבר.
המיוחד בכותב הספר הזה, שהמחבר משתף אותנו בפרטים אישיים מן החיים באמריקה ואפשר למצוא פרטים מן הצד התעסוקתי הציבורי הרפואי-האישי וגם לא פסח על המרקם הגרעיני-משפחתי ששׂרר בביתו שלו. הפרק המדבר על הקשר האבהי עם שתי בנותיו מעורר עניין והערצה.
17.03.2016
על הספר: "מסעו של יהודִי מבגדאד", מאת: פרופ' יוסף דניאל כזום, בהוצאת "אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל", 2015, 440 עמודים. הספר נכתב באנגלית ותורגם לעברית על-ידי חוה לביא. הקדים והעיר פרופ' שמואל מורה
מן המבוא:
מספר פעמים בחיי קפצתי ממרום המצוק אל הבלתי נודע. ב-1951, בגיל 18, עזבתי את בית הוריי ואת ארץ הולדתי (עיראק), והתיישבתי במדינת ישראל שזה עתה הוכרזה...ברחתי גם אני מפני הרדיפות, וחיפשתי מקלט בארץ אבותיהם של היהודים...וזאת רק כדי לחיות בשלווה ובביטחון בקרב אחיהם היהודים...
אחת המטרות לכתיבת סיפור חיי היא לתעד אורח חיים, שכתוצאה מהגירה זו, נעלם ואיננו, ואת התרבות היהודית הבבלית העשירה שפרחה...בעיראק...החיים בישראל היו בבחינת צניחה במעמד עבור הפליטים שזרמו אליה ממדינות ערב,..כך שבשנת 1958, שוב נדדתי אל הבלתי נודע...ולבנות קריירה ככלכלן בארצות הברית ובקנדה.
כיום אני אמריקאי, שחי חיים נוחים בקליפורניה...אולם אפילו בחברה חופשית ופתוחה זו, הפחדים האפלים של העבר ארבו לי ברגעים בלתי צפויים...
הספר נכתב באנגלית ותורגם לעברית, אך לא תורגם לערבית, כי, לדעתי, המחבר מרגיש ואפילו מדגיש שנגמר הקשר אל בגדאד, מקום הולדתו של המחבר. "עזבתי את בגדאד באפריל ב-1951, ולעולם לא אחזור אליה".
זהו ספר של מסע-זיכרונות של יליד בגדאד, עולה לישראל, מהגר לארצות-הברית ולאחר כל מה שעובר עליו בחייו, מגיע למסקנה, שאולי הגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. לפי עניות דעתו, המטרות האישיות במסעו הושגו וכך ניתן עכשיו, לשבת ולכתוב את הספר. כאשר אדם כותב ספר לא בשעת פחדיו בזמן המסע ולא מתוך דחף קיומי של הזמן הנוסע למסע ובמסע, הדברים מתבטאים אחרת. ויש לזכור שהמחבר יש לו זיכרון טוב ובאמתחתו מחסנים וקרונות מלאים במחשבות מסעו. כך, ניתן לדבר על כל בעיה במסע, מזווית של התוצאה, שלדעתו, היא של ניצחון, תוך כדי "לטעום את הטעם המתוק של המעבר".
ונשאלת השאלה, האם, הניצחון האישי מבטא גם את הניצחון הציבורי הקהילתי הלאומי, והמחבר מודה שלא זאת הייתה כוונתו.
ואם שם הספר "מסע של יהודי מבגדאד" ואינו מתיימר להיות כלל - מסע יהודי בגדאד - הרי, המסע הזה הוא הלוך ללא חזור, מעין הגירה ולא יישמע כאן המושג -עליה- ויש כאן מהגרים ולא עולים.
את בגדאד מוחק,המחבר, ובכל זאת את ישראל הוא מחבק, ומכאן נובעים ביקוריו החוזרים מאמריקה לישראל.
בגלל מה שאמרתי, ראיית מסעו של המחבר היא מיוחדת ושונה מכתיבת מסעות-זיכרונות של עולים שהשתקעו בארץ-ישראל, וזה מעניין ואפילו חדש ומחדש לקורא המתעניין בנושא. נכתבו הרבה ספרים בנושא יהודי עיראק ובגדאד, אך בספר הזה מוצאים אספקטים חדשים ומעניינים שלא הועלו בספרים קודמים.. לא נאמר שהספר הוא אובייקטיבי, כי הוא נכתב מעין לא אובייקטיבית.
יש לציין שהמחבר השתייך למעמד בינוני עד גבוה בימי חייו וכל מה שרואים מכאן לא רואים משם. בנושאים שונים כמו על עוני, פטריארכליות ועוד נושאים רבים ומגוונים אחרים שצצים מן הכתיבה, ניתן לטעון אחרת מעדויות ראייה ושמיעה שונים מאלה של המחבר.
המיוחד בכותב הספר הזה, שהמחבר משתף אותנו בפרטים אישיים מן החיים באמריקה ואפשר למצוא פרטים מן הצד התעסוקתי הציבורי הרפואי-האישי וגם לא פסח על המרקם הגרעיני-משפחתי ששׂרר בביתו שלו. הפרק המדבר על הקשר האבהי עם שתי בנותיו מעורר עניין והערצה.
17.03.2016
שלמה שפירא - הערה אישית
השבמחק"האקדמיה" המנופחת בכבוד רב "שתקה" שנים ולדעתי יותר משלושה עשורים ולא חקרה בתוך מורשתה הצעירה במאה השנים האחרונות. והיה הס מלכתוב משהו אישי ואוטוביוגרפי. צריך לזכור, כשרק מי שמגיע לאולימפוס מותר לו לשוב ולדבר על צעדי הדשדוש לפני ואל ה-"אולימפוס" של יוצאי-בבל. היו יוצרים שונים ואנשי-תיעוד שיצרו "בנק" רציני למחקר, לספרות ותרבות ובאיחור רב מאד באה "האקדמיה העיראקית" ולאט לאט ניסתה ואף הצליחה להחליף סוסים ולרתום גם לעצמה את "הבנק" הזה. ה"בנק" הזה ביסודו אינו מחקרי עמוק והיו חוקרים לא מן העיראקים שקל היה להם לכתוב על יצירתם של יוצאי עיראק וכתבו, שהרי תיעוד רב היה וגם ה"אקדמיה" ששתקה החליטה גם היא להתחיל "לזמֵר" מחומרי עצמה וגם לחקור או לעזור בחקר ובמידת מה היו "משוחדים" ועיגלו פינות. מחקר רציני עדיין אינו בנמצא וחבל. צריך לזכור, ואני מדגיש שהמהפכה במחקר העת האחרונה, התחילה מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה ו"האקדמיה" צריכה להצטנע בנושא זה. מחקר אמתי עוד בוא יבוא. צריך לזכור, שבאיחור רב "אינפורמנטים" התחילו לתעד ומתעדים מזווית הנוחה לא לעבר אלא לעתיד.