שלמה שפירא
בני ציפר על ספרו של אריה ברנע ועל אנטיגרציה אתנית ו"ניפוח אגו" ועל עקירה משורש ויהי-מה את הסטריאוטיפ ה"אשכנזי" מן השואה
בני ציפר - על ספרים - הארץ 1986
על הספר "גורל אחד- היהודים דוברי הספאניולית ויהודי ארצות האסלאם בתקופת השואה מאת אריה ברנע (ייעוץ:פרופ' יהודה באואר)
הדרישה התקיפה של נציגי עדות המזרח לחדול מלראות בשואה אסון שפקד את יהודי אירופה בלבד
"תהליכים של אינטגרציה אתנית, המבוססת בעיקרם על סדרה של "ניפוחי אגו" של עדה כלשהי על חשבון חברותיה, כוללים מטבעם מומנטים הנראים מגוחכים בעין המסתכל מהצד. אחד מהם הוא הדרישה התקיפה של נציגי עדות המזרח לחדול מלראות בשואה אסון שפקד את יהודי אירופה בלבד, ובמלים אחרות, לנפץ את המיתוס כאילו רק אשכנזים היו קורבנות השואה. הצד המגוחך שבדרישה זו אינה קשה לאבחנה, שהרי להיות קורבן השואה אינו זכות שיש להתגדר בה. ומה הטעם בריצה אחר הכבוד המפוקפק להיכלל ברשימת קורבנות הנאצים. אך יש הגיון מאחורי האבסורד-לכאורה: במדינה, השואבת במקרים רבים את הלגיטימציה לקיומה מן השואה, מבקשים גם הספרדים להוכיח כי יש חלק בקורבן הגדול הזה, שבדיעבד התברר כסיבת התקומה של מדינת ישראל.
נתונים על קהילות ספרדיות ויהודים ספרדים בשואה מצויים זה מכבר, וספרו של ברנע אינו מחדש הרבה לא בתחום הסטטיסטיקה ולא בתחום ההיסטוריה. מגמתו של הספר חינוכית בעיקרה: לעקור משורש ויהי-מה את הסטריאוטיפ ה"אשכנזי" מן השואה. ברנע, מספר, אחד לאחד, את סיפור חורבנן והשמדתן של הקהילות הספרדיות הגדולות בארצות הבלקן והים התיכון: איטליה, יוגוסלביה, יוון ואחרות. אך התאוריה מגיעה למבוי סתום משעה שנכללות בתחום השואה גם ארצות ערב, שהשפעת הנאציזם הגיעה אליהן, אם בכלל, בדרכי עקיפין. לטעון, למשל, שיהודי טורקיה סבלו מהשואה, גובל בשכתוב ההיסטוריה, ולהחיל זאת על יהודי תימן (בטענה שבשנות העשרים חתם האימאם יחיא על הסכם ידידות עם איטליה הפאשיסטית) גובל באבסורד. לעומת זאת, יש מן הצדק בטענתם של יוצאי צפון-אפריקה, כי ההיסטוריה שכחה את מנת סבלם בשואה: באזורים שבשליטת צרפת, ובאלו שבשליטת איטליה, נדונו היהודים לאותן התלאות שנדונו להם אחיהם ביבשת אירופה.
25.10.2011
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!