שלמה שפירא
תביעותיו המציקות של הכבוד
"עד עולם אחכּה" ל- דוד שיץ, זמורה ביתן, 1987
בספר הקדשה:
לזכרו של רודולף יונס
מורי ואבי
מ-גב הספר:
...סיפור אהבה ירושלמי זה, המתרחש על רקע מלחמת לבנון מעמת תיאטרון מול חיים, נאמנות מול בגידה...
עמודים 73-74
"...אמת, בכל מחיר ביקשה לשמור על שלמות המשפחה, שהייתה שקולה בעיניה כנגד כל הערכים, וביום שעזבהּ ירמיהו, הדליקה נרות בכל החדרים, נשכבה על מיטתה ובכתה, עד שיבשו דמעותיה. והנרות הללו המשיכו להאיר מתוך החשכה שירדה בינתיים, כאילו שאינם מבינים שתפקידם הסתיים והיא הייתה חלשה ומעונה מכדי לקום ולכבותם. וכך המשיכו להבליח מהאפלולית כעיניים רבות, צהבהבות ואדישות, הניבטות בה במעין לגלוג ועל אף הטרדה שגרמו לה, לא אזרה כוח לשים קץ למחזה הנוגה הזה, שבו היא שוכבת על מיטתם המשותפת, שלה ושל ירמיהו, ומתבוננת בעיניים כואבות בנרות המזכירים לה את מילותיו האחרונות של ירמיהו. יותר לא חזרה על פולחן השבעת הרוחות הזה מפני שבבוקר הייתה כה חלשה וכה המומה שחשבה להתמכר לשינה, שאורכה אינו נמדד בזמן, ולהביא לידי קץ את עינויי הגוף והרוח ובמיוחד את תביעותיו המציקות של הכבוד, שלא בא לכלל סיפוק והיה כקוץ התקוע בבשר..."
עמוד 288
"הגשם ניתך אלכסונית על מכוניות הספארי הגמלוניות שחנו זו לצד זו ופרץ, שהלך ביניהן, מחפש את ההסעה לרשאיה, חלף על פני נהגים שמשכו בכתפיהם וקבוצת חיילים דוממים, שהתכרבלו תחת יריעת ברזנט והצביעו על אוהל בהיר, שהיה ממוקם בשולי בריבוע הענקי המוקף עצי אקליפטוס שגעשו ברוח.
הבוץ הי דביק וחלקלק והוא סטה אל סככה זעירה שהקים אחד הגזלנים הזריזים, שמכרו את תוצרתם לחיילים. הרובה היה על שכמו...אחר כך נשען פרץ על הגדר הנמוכה שהקיפה את שדה ההסעות, אכל מהפלפל שחנק את גרונותיה מדוע כל האנשים האלה במדים, ההולכים בגשם הדק הנה והנה, נראים כיודעים את אשר לפניהם, מתמצאים בנהלים הסמויים מן העין השולטים כאן, ורק הוא אינו יודע כלום ומרגיש זר וחרד בשדה הבוץ הזה המלא חיילים...
30.12.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!