שלמה שפירא
שלום בינינו לבין עצמנו - דתיה ונמרוד - השקפת עולם פנטסטית של תורת ישראל. חדירה לחיי הפרט. הפרט והכלל, יחי ההבדל הקטן.
"אמונות" ל- ישראל הס,
רב הקמפוס, אוניברסיטת בר-אילן, מהדורה רביעית - סיון, תש"ם
הפרקים בספר (כל פרק עם נושאי משנה):
תורה, מצוות, אמונה, ארץ ישראל, העולם הבא, תפילה, תשובה, מדרש, מוסר, דרכי נועם, מועדים לשמחה, אורחות חיים, פני הדור, מדיטציה, אמנות.
בפרק המדיטציה: מדיטציה ויהדות / מדיטציה, תפילין ורמב"ם / מדיטציה -עבודת אלילים / חוויות ומחשבות של חסידות הגורו.
עמוד 192 : שלום בינינו לבין עצמנו - דתיה ונמרוד
-כל פעם שאנו משוחחים את מציגה בפניי השקפת עולם פנטסטית של תורת ישראל, עמוקה ומקיפה, אורח חיים של שלוה ובטחון, התעלות ואהבה. אבל איך כל זה מסתדר עם זריקת אבנים, רגימת אנשים,
ופגיעה ברכוש - מידי שבת - בכל משפחה שלוה הנוסעת לביתה. מה ערך לתיאוריה שאינה מוגשמת? יתר-על-כן, אולי ההגשמה ההפוכה והסותרת מוכיחה את אי נכונותה של התיאוריה?
-שלום נמרוד, אתה כה כועס, שאפילו שלום לא אמרת.
-ואת שלוה? לך זה אפילו לא כואב?
-אכן, המצב הזה כואב לי מאד. אני בהחלט ובתוקף נגד זריקת אבנים - גם בימי חול. נדמה לי שלפי ההלכה בשבת זה בכלל אסור, ואיני יודעת איך יש דתיים שעושים דבר כזה. במלוא הכנות, אני אישית, ורב ככל הדתיים - נגד התפרעויות ונגד כפייה בכוח של הפרט על זולתו. אינני בקיאה כראוי בהלכה - זה עולם אדיר ועמוק שדרושות שנים רבות של צלילה לתוכו. פעם שמעתי שעור הלכתי בנושא הכפייה, ואני זוכרת בוודאות שהרב הוכיח שבימינו, כשאין סנהדרין, ההלכה אוסרת על אדם פרטי לאכוף בכוח את חבירו לקיים דין כלשהו, או לעונשו על עבירה שעבר בלא עדים, התראה, פסק דין של בית-דין-תורני, וכו'. כיון שההלכה נגד כל זה, הדתיים הם נגד סוג כזה של כפייה. אבל לא זו הבעיה.
-מדוע, מה כן הבעיה לדעתך?
-אני רואה בנושא הכפייה הדתית שני הבטים. האחד- והוא היותר לוחץ וכואב לחילוניים רבים - הוא המישור הפרטי יותר, בו נכללים אירועים בודדים רבים, המסעירים את הצבור רק כשהם עולים לכותרות. המרירות שוקעת עם ירידת המאורע מסדר היום, ורובם אף נשכחים ברבות הימים...
המישור השני - הוא הציבורי, הממסדי, הכללי, בו נכללים החוקים והתקנות הדתיות, הנחקקים בכנסת ונתקנים בעיריות...
-בשלב זה, אני מקבל את הצעתך. נדון בכפייה ה"חוקית", במצב בו מדינתנו מלאה חוקי כפייה דתית: חוק נישואין וגירושין, חוק חזיר, חוק שבת ומיהו יהודי.
אני, והדתיים בכלל, בעד דרך זו של חקיקת חוקים-עפ"י-תורה כחוקי מדינה המחייבים את אזרחיה.
עמוד 193:
חדירה לחיי הפרט
-למה, הרי אנו חיים המאה העשרים, האנושות כבר התקדמה להבנה של חשיבות החירות האישית, חופש הביטוי, המחשבה והפעולה של הפרט. זה הישג עצום של זמננו ועקרון מקודש. רק הדתיים חיים עדיין במחשבה שלמדינה מותר להתערב בעניינים פרטיים ואינטימיים, כנושא כהן עם גרושה, וכדומה...
עמוד 193:
הפרט והכלל - יחי ההבדל הקטן
-נכון שמדינה מתערבת היום בחיי הפרט, אבל הרי אמרת שההלכה כיום היא נגד התערבות בחיי הפרט...הכנסת אינה סנהדרין שתוכל לענוש מחלל שבת ואוכל טריפות. הדתיים מעולם לא הציעו חוק כזה, שיתערב ברשות הפרט, בכנסת. לא מפני שהוא לא יתקבל, כי אם מפני שזה לא תפקידם, לא בסמכותם ולא מעניינם.
-אז מה הם כן רוצים?
-כל חוקי הכפייה, נמרוד, נועדו אך ורק לתת צביון יהדותי לחיים הציבוריים של המדינה, לשוות אופי ודמות יהודים-מסורתיים לפן הכללי הגלוי. מדובר רק על הפרהסיה, על הדמות הרוחנית הכללית. ואף באלה לא מדובר על שמירת מצוות על ידי הצבור הישראלי...
30.12.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!