שלמה שפירא
ויזנטל מוסיף כי לא היה מסוגל להקשיב לסיפורים כיוון שבעצמו היה ער לזוועות שנעשו לבני משפחתו ולעמו. פעמים מספר אף ניסה לקום ולעזוב את החדר, אך הפצוע אחז בידיו והתחנן שלא יעזוב, עד שסיים את וידויו כעבור שעות אחדות, באומרו שהוא מודע לפשעים אשר ביצע ולא ימות בשלווה ללא מחילה וכפרה.
קבלתי אמייל בנושא - "היורדים לברלין".
מה צריך להביא בחשבון כאשר מדברים על "יורד לברלין"?
קודם כל מה יורד מרגיש בעצמו בנפשו ובנשמתו. גם לבדוק מה מרגישה סביבתו. כי צריך להביא בחשבון איך היורד מתמודד בסביבתו לאחר ירידתו כאשר קשת רחבה של השקפות מסביבתו - מוסריות, מצפוניות, דתיות, פסיכולוגיות ורגשיות צפים ועולים, גם שיקולים של הרתעה, סיפוק, נקמה, אמונה דתית וכדומה...
אביא דוגמא שתחדד את הנושא בצורה קיצונית בהתמודדות היורד לברלין עם השואה:
קודם כל מה יורד מרגיש בעצמו בנפשו ובנשמתו. גם לבדוק מה מרגישה סביבתו. כי צריך להביא בחשבון איך היורד מתמודד בסביבתו לאחר ירידתו כאשר קשת רחבה של השקפות מסביבתו - מוסריות, מצפוניות, דתיות, פסיכולוגיות ורגשיות צפים ועולים, גם שיקולים של הרתעה, סיפוק, נקמה, אמונה דתית וכדומה...
אביא דוגמא שתחדד את הנושא בצורה קיצונית בהתמודדות היורד לברלין עם השואה:
"היש מחילה וכפרה על פשעי הנאצים?" (בעקבות ספרו של שמעון ויזנטל "החמניה" The Sunflower)
וזאת מתוך כתבה ב- עיון ומחקר של משה בייסקי המופיעה בחוברת "משואות" קובץ שנתי, כרך כ"ה, 1997, עמודים 10-16.
"...קבוצה מאסירי המחנה הוצאה לעבודה בפוליטכניקום של למברג שהוסב לחיילים פצועים מהחזית המזרחית. ויזנטל נקרא על-ידי אחות ללכת אתה והובל לחדר ובו רק מיטה יחידה שעליה אדם חבוש כולו בתחבושות, ומתחת לתחבושות בראשו הושארו רק שני חורים לעיניים ולנחיריים ופתח לפה. קווי הפנים אינם נראים כלל. ויזנטל הושב על קצה המיטה ותוך כדי היציאה מהחדר אמרה האחות: לאיש זה יש מה לומר לך - והדלת נסגרה.
מהראש החבוש בקע קול חלוש שהחל בווידוי אשר נמשך שעות אחדות ללא הפסק: הוא שמע מאחת האחיות כי בחצר עובדים אסירים יהודים ממחנה ריכוז והוא מתחבט במחשבה כי לא יוכל למות בשלווה עד שלא יתוודה בפני יהודי ויקבל מחילה וכפרה מיהודי על מעשים שעשה כלפי בני העם היהודי. מכאן בקשתו כי יובא לפניו בסתר אחד האסירים שיקשיב לווידויו...ויזנטל מוסיף כי לא היה מסוגל להקשיב לסיפורים כיוון שבעצמו היה ער לזוועות שנעשו לבני משפחתו ולעמו. פעמים מספר אף ניסה לקום ולעזוב את החדר, אך הפצוע אחז בידיו והתחנן שלא יעזוב, עד שסיים את וידויו כעבור שעות אחדות, באומרו שהוא מודע לפשעים אשר ביצע ולא ימות בשלווה ללא מחילה וכפרה.
ויזנטל קם ממקומו בלי להוציא הגה מפיו יצא את החדר וחזר לקבוצת האסירים.
עם אחדים מחבריו התווכח על המפגש המקברי ועל התנהגותו.
למחרת נודע כי איש ה-ס.ס נפטר באותו לילה.
עד כאן תמצית המפגש על-פי ויזנטל בחלק הראשון של הספר.
האם הייתה התנהגותו של ויזנטל מוסרית בסרבו להעניק מחילה לגוסס שעל ערש דווי מביע חרטה וביקש סליחה כדי להחזיר בשלווה את נשמתו לבורא?
שאלה מצפונית זו נשאלו עשרות אנשים ידועי שם שנתבקשו להשתתף בסימפוזיון בכתב ולהשיב עליה תשובה קצרה של 1500-2000 מילים: תשובותיהם של שלושים ושנים מהם נדפסות בחלקו השני של הספר...תקצר היריעה להתייחס לדעות הרב-גוניות שהובעו על-ידי המשיבים, יצוין רק כי עולה מהן קשת רחבה של השקפות - מוסריות, מצפוניות, דתיות, פסיכולוגיות ורגשיות - וכן נעות בין הקיצוניות של חובה להעניק מחילה וכפרה לגוסס המתחרט על ערש דווי, לבין הבנה לתגובתו של קרבן מעשי הזוועה שכאבו מונע בעדו לסלוח ולמחול. ובתוך כך עולים גם שיקולים של הרתעה, סיפוק, נקמה, אמונה דתית וכדומה, הכל בהתאם להשקפתו ולהרגשתו של הכותב..."
11.08.2015
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!