שלמה שפירא: בימי המעברה - שבועיים משפחתי שכחה אותי ותשאלו איך התקיימתי?! בשבילי היה "אקשן" מעניין ואפילו נחמד בזמן המעברה

שלמה שפירא

בימי המעברה - שבועיים משפחתי שכחה אותי ותשאלו איך התקיימתי?!
בשבילי היה "אקשן" מעניין ואפילו נחמד בזמן המעברה
באותם ימים לא חגגתי את בר-המצווה שלי

כשעלינו ארצה בתחילת שנת 1951, הייתי בן שתים עשׂרה וחצי ומשפחתי שמנתה הורים ושמונה אחים ואחיות עלתה מהר לארץ ברגע שהשלטונות העיראקיים אישרו את "היציאה ללא חזור"... בהתחלה אישרו לשני אחי הגדולים, עזרא ושמואל, ומיד עם בואם ארצה, את אחי שמואל גייסו לצבא לאחר חמישה ימים  ב- "שער העלייה". אחי עזרא הגדול ממנו קבל על כך שלוקחים לצבא את הקטן ממנו שבקושי סיים בגרות ואותו, המבוגר ממנו בחמש שנים עם מקצוע ביד "הנהלת חשבונות" לא לוקחים, וזה היה בשבילו טראומה בשנים הראשונות לאחר עלייתו. לאחר מכן אישרו להורי (יצחק-גורג'י ורימה) עם ארבעת הילדים הקטנים ( ויולט שלמה עפרה-סוהאם וראובן ) לצאת את עיראק ו"נַגְלה" שנייה עלתה לארץ בהשאירה שתי בנות בעיראק ואנחנו נשלחנו למעברת רמת השרון . אחי עזרא סרב שיסודר מ"מחנה פרדס חנה" למקום אחר וחכה עד לבוא שאר המשפחה .  על אחיותיי רות (בדריה) ואופירה (סעידה) נודע לאחר מכן שהגיעו לארץ כעבור יותר משבועיים ו"סודרו " במעברת באר יעקב". אבי גורג'י ואחי עזרא ניגשו ל "סוכנות " המקומית לאיחוד המשפחה ונענו בשלילה מספר פעמים. הייתה דילמה קשה, כי בעקר בנות חייבות להיות קרובות למשפחה. האוהל בקושי הספיק לשש נפשות ולמרות הכל צריך "להשיב" את הבנות הביתה . נצטרך עוד שתי מיטות ושני מזרנים  וגם אם יחסרו נצטמצם באוהל אך את הבנות חייבים להביא. וביום אחד לוקח אותי אחי עזרא בהסכמת הורי אל מעברת באר יעקב ליום-יומיים, בתקווה שאם יבואו הבנות לרמת השרון תוך יצירת מציאות של עובדה מוגמרת, פקידי הסוכנות יתרצו, יתנו מטות ומזרנים וגם תלושים . אבל לא היה עם מי לדבר, הבנות נשארו במעברת רמת השרון ואני "נשכחתי" בבאר יעקב לא ליום-יומיים אלא ליותר משבועיים. אין טלפונים, אין שליחי מצווה שיזכירו להורי ולאחי הגדול שאני בעצם נשלחתי לא לבית הבראה אלא לאוהל עם שתי מטות ומזרנים ללא גרוש על הנשמה. ואיך שורדים שאפילו לחם לא היה לי ביום השלישי, שלא לדבר על כמה פרוטות מצילות חיים.

ואז אני מוצא עצמי ניגש עם "ההמון הרב" ההולך מוקדם לעבוד בפרדסים ,מבקש לעבוד ואומר אחראי ועוד אחראי "אין עבודה לילדים" . חוזר לאוהל עם כמה תפוזים ואוכל . ומה עם לחם? עומד בפתח המעברה וכשניכנס אוטו עם הלחם ,אני מציע שייקח אותי לעזור בסחיבת הלחם וכך אני זוכה בככר אחת וכנ"ל עם מרגרינה וכנ"ל עם חלוקת נפט שקבלתי פחית אחת שהמרתי אותה בתה עם שכנים לאוהל.

באותו זמן נשרף במעברה "צריף-בדון" ארוך וכל הילדים עמדו לאחר השׂרפה ושחקו ואני בא לאסוף כמה מסמרים "שרופים" ומציל כמה קרשים שישמשו לי לאחר מכן לחיבור קרש זרוק אל קרש זרוק אחר כדי להרכיב דרגש קטן לאמי, כי נשים בעיראק ניצלו ישיבה על דרגשים בהכנת עבודות הבית ושמעתי לאחר שנים מכן ,איך ויתור על דרגש מביא ורידים לרגלים יפות.

באחד הלילות אני ישן באוהל וקר לי מאד מאד ורועד כולי מקור כי לא היה מספיק במה להתכסות ואני ער ויושב לי מכורבל ובפעם הראשונה אני בוכה חרישית באוהל והבכי נישמע גם באוהל השכן. ובאה האם השכנה ומחבקת אותי ולוקחת אותי  אל שתי מיטות עולים מחוברות יחדיו ששלוש מבנותיה המבוגרות ממני ישנות שם ודוחפת אותי אל חיקן. והבנות בנות נערות ובחורות ואני נער נער צעיר ולא עזרו לי כל האיפוקים בדחיסה המאולצת ולחשוב לאיזה סיטואציה קשה נקלעתי.

בבוקר המוקדם לאחר הלילה הזה החלטתי שאני חוזר לרמת השרון. את שתי המטות ושני המזרנים ושתי השמיכות לא יכולתי לסחוב על גבי ומסרתי לשכנתי הגואלת ובקשתי שתשמור על האוהל הריק ותגיד אם ישאלוה שבעליו סגר אותו והלך לבקר את משפחתו והוא יחזור אבל גם רמזתי לה שאם יהיה להם צפוף באוהל שלהם שתשׂיג את גבולי ולאחר מכן נסתדר.

החזרה למעברת רמת-השרון ארכה כמעט עשרים שעות - הלכתי רגלי שעות מעט מאד מן הדרך נעזרתי בעגלה שחלפה והעגלון הסכים לקחת אותי כברת דרך, ומדי פעם הייתי שואל ושואל על הדרך לרמת השרון עד הגעתי להורי עם דרגש קטן ביד.

סיפור זה מוקדש בהוקרה למשפחה ההיא שאני לא זוכר את שמה שלימדה אותי מהי עזרה הדדית וחום אנושי ומה הם בשעות קשות. אני באמת לא יודע את שמה ולא יודע איך להודות לה.
(והערה קטנה - לי לא חגגו בר-מצווה ואני זוכר שאמי ביקשה מאבי שאתחיל להניח את התפילין שלו כדי להניחו כל יום.)

2.3.2008