שלמה שפירא: נורייה ומורדוך / סיפור שהיה

שלמה שפירא

נורייה ומורדוך

הבעלים בשכונה לא היו צריכים לדאוג לנשותיהם ממנו. בבואי לשכונה, לא ידעתי זאת. מה כל המבטים המוזרים הננעצים בי ואני בזוגיות טרייה וטובה עם אשתי, שזה עתה נכנסנו וחיינו בשכונה. גוש בניינים קם ונבנה מול בתי השכונה השכונית, כאשר ביתנו היה מעל קומות הבניינים שממול ושׂדות הקיבוץ הירוקים השוו אווירה של פסטורליה רחוקה כמעט קרובה וצמודה למרפסת ביתנו. אני מביט למטה מן המרפסת מעבר לכביש הצמוד לביתנו והמבטים המוזרים שוב ננעצים בי. ועד שהבנתי את פשר הדבר לקחו מספר שבתות מרפסת לעכל את פשר המבטים המוזרים.

בבניין, בשיכון שמולי גרו בית על בית על בית מרדכי, נורית ושׂרה. בבוקר לאחר חגיגות הלילה, והבעלים בעבודה, "נורייה" קוראת לשׂרה מן המרפסת ובצוואר מעלה אל צוואר מטה דיברו השכנות את שׂיחת הוועידה היומית שלהם: איך עבר הלילה, מה הן עומדות לבשל, מה הבעיות ומה התקוות ומה השׂמחות ומה האכזבות ואפילו הבנת מן הרמיזות על מה שעובר על השכנות בימי המחזור הקשים שלהן ומורדוך עובד במרפסת שלמטה ומקשיב לכל. נוריה בְּשִׁלָהּ - היא חייבת להפוך את הדיאלוג לטריאלוג, ופונה אל מורדוך ומשוחחת עמו וגם שואלת אם הוא שמע מה היא עומדת לבשל, ואם ירצה היא תכבד אותו במנה משׂביעה.

נורייה שהיא נורית קראה לו מורדוך שהוא מרדכי, והדיאלוג ביניהם משך תמיד את סקרנותי. אני שגרתי בבניין שמול הבניין של נוריה ומורדוך, החליטו באסיפת דיירים לשתול מיד שורה צפופה של ברושים בחזית גינת הבית, כדי להפחית את חגיגת המטרידים.

מורדוך היה בחור יפה עם עיניים תכולות. איש טוב עדין דיבור ועדין נפש. כל השבוע היה עובד במרפסת כשהוא בתחתוניו, מצייר וצובע, מצייר וצובע ומחליף צורות וצבעים בבדי הבטיק שהוא יצר. עבודותיו נראו מרחוק יפות ומדהימות והבנתי משׂיחותיו עם נורייה, שיש רבים המחכים לעבודותיו. בכל השבוע הוא עבד קשה ובסופי השבוע היה נח ובא להתארח עמו חברו לחיים. הוא שבת מכל מלאכה ורק כדי לכבד את קדושת השבת אצל השכנים.

מספר שנים עברו, ובבניין שבו גרתי, גרה אישה זקנה, בתה ובעלה היו פרופסורים לאנתרופולוגיה ועבדו בחו"ל במרחקים שעזרתי לה בבדידותה בבעיות חריפות שצצו בדירתה. כששבה הבת הביתה לבדה בלי בעלה, לפעמים היה מורדוך מתלווה אליה לקונצרטים בתל-אביב. איך שנפגשו זה עם זה רק אלוהים יודע והידידות.

מורדוך מכר את דירתו הקטנטנה ועבר לגור בתל-אביב. כעבור כעשרים שנה ראיתי אותו מתכופף בערבו של יום ואוסף מן הירקות והפרות שנזרקו לשביל השוק. כמעט התכופפתי אז כדי לעזור לאסוף בשבילו חמלה כבוד וידידות נחלמת מְעָבר רחוק.

10.08.2015