שלמה שפירא
"מקרוב - אדם ונוף בארץ" ל- ברכה חבס, הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים, שנת ת"ש.
בספר הקדשה בכתב-יד "שי לחייל העברי, נאסף ע"י המשמר האזרחי, ת"א, תש"ג
התכן : מעיל עור, קואופרטיב משטוטגרט, אבנים ורומנטיקה, בכביש הישן, הירמוך התקרב, בכביש החדש, בליל הנשף, טייחת, לעבודה, הביתה, ילדי הארץ, תנורים, האופה, פטנטים, הספינה, שיחה על הגבול, אל דוד הכנרתי, הורים, שלושה שעלו הגלילה, הבלתי לגלי, ספורים בשעת הפנאי, נוער מתישב, נחמה, אלבום, יומנים, חמשה פסימיסטים, בהר יבנאל, אור מחניתה, תנובה, התחדשות, קרקע ודאונים, עם דייגי הכנרת, פרחים, קבר ילדה, השטח, אל חוף קדומים, עפר הארץ, הורה, האב, בשעה שהשדות בערו, עם המפה ביד, למחרת העליה, עושים אדמה, דור שני ושלישי, אם הבנים, שיחת שניים, שעת עליה.
עמוד 109: עם כל בקור בדרום הארץ, נקבע לפי העינים מראה שטחי אדמה נרחבים, חרבים - אדמת מישור המשתרעת הלאה והלאה, עוד ועוד, כאלו גבול אין לה וסוף אין לה. נחל מזמן לזמן, גדרי צבר, חושות עשויות חמר דבוקות זו בזו, עדר כבשים, צמד שורים - ושוב מישור נרחב מלוא כל העין. נעזבת ושוממת כתמיד היתה האדמה גם ביום הזריעה הראשונה של קבוץ "אמריקה-כרית" בכפר-מנחם. כבשים רעו על פני המישור וצמדי שורים חרשו. חומת העץ ומגדל הצופים של חברי ארגון-מנחם, הראשונים במקום זה - אפורים כאדמה היו. וכמוה זעומים. אך בכל אשר פנה המבט, קרנו עינים לקראתו. בתוך החצר הגדורה ובין הצריפים הדלים, ליד הטרקטור והסוסים ובחדר התערוכה ובמטבח - צעירים וצעירות, רבים ושונים, ולכולם אותן העינים, המאירות המדליקות אמונה. ...יפה מאד היתה תערובת הצלליות והצלומים מקורותיו של הקבוץ בשמונה שנותיו בארץ. לא נעדרו ימי נדידה וחסר-עבודה. אולי נסחף ברוח וצריף מוצף גשם...ולבסוף - הילדים. על שלביו של סולם מצולמים הם - "לנו סולם העתיד". היו קולות בטקס, של יחידים ושל רבים. הם אמרו: ...הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעליתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם"...ועוד אמרו: "הנה שממה אדמת ארצנו, ארץ שוממה. צאו הוליכו את התלם אל לב האדמה, אימרו לה: אם, הנה זה באנו, קחי הזרע, אדמה. אם נפשנו קרע קרע - כף ידנו עוד חמה. דם לבנו - אש בוערת , קחי הזרע, אדמה!"...המקום הזה יבנה ויבורך...פה זה באמת ארץ-ישראל, התחלה. ברור מה יש לעשות. 21.12.1939
עמוד 63 : חמשה פסימיסטים : חמשה חברים יצאו לדרך רחוקה, והימים ימי גשם ובוץ וחוסר עבודה וטלגרמות נבוכות מלונדון, וגם...בחירות במפלגת פועלי ארץ-ישראל. היו החמשה פסימיסטים במקצת. אף לבו של הנהג לא עלץ אותו בוקר: דרכי הארץ לא תמיד יש בהן בטחון...-מטרה ומפעל כוחם שקול כנגד פסימיזם...על כל פנים לא שיתף הנהג את עצמו בויכוח, הוא נהג. פתח בדברים הפסימיסט המפלגתי...אמר: התנועה נחרבת...היסודות מתערערים...היכן הטוהר...על מה נחנך את הנוער?... השני - פסימיסט משקי והוא משכיל ונבון, בעל שאר רוח וכוח דיבור...דבר על "זהב פרדסים" ועל "משקיות מנופחת". נפחנו את האבן העברית, ואין לה מהלכים...מדוע לא נשאל: "שתיל זה בן שלושה סנטימטר לגובה, האם לא הגיעה שעתו להיות בן שלושים?... השלישי - צרכן ויצרן כאחד, אבל בסיטונות. ראשית דברים ככרוזים של "תנובה" ושל האגוד למען תוצרת הארץ: הישוב כצרור נקוב, זורקים מיליונים החוצה, אנו עתידים לתת את הדין... הרביעי - נטל לעצמו את שדה הפוליטיקה. גמגם, נבוך, דיבר לכאן ולכאן. היה נרגש ביותר: השוללים...המחייבים...אנגליה מה יש לדבר, לא טוב! לחמישי - "בכלל, מה יש לדבר - בכלל לא טוב. ומכאן - לרמת החיים של פועלי העיר, לדרגת המשכורת של פקידי ההסתדרות, גם הזוגות עלו ובאו, ואחריהם - השכון ההסתדרותי, ביצים סוריות בצרכניות קואופרטיביות ודברים רחוקים קצת יותר, למן העיר ועד הכפר - מנהיגים ועסקנים, סופרים ואמנים, אף גופי התישבות המתחרים בכל עת. לבסוף, כמובן, גם מאותם הענינים שעליהם מספרים בלחישה, "בינינו לבין עצמנו"... כשגיאות רבות של תאוריה והפשטה נפלה גם זו על איש המעשה, על האוחז בהגה היה, אפוא, לתקן..."לקחת חזרה"...סבבה עתה המכונית הלוך וסבוב אחורנית, כפקעת מחשבותיו של האיש הנוהג בה...אף העלה הרהור בלתי מקורי כלל: ראה, אמר לעצמו בפעם המאה ואחת, אתה מסובב אחורנית - והכל מהופך. אלא מה, גם לאחור יש לנהוג בזהירות, בתכנית. לא להיתקל בעמוד, לא לעלות על גדר, לא להאחז בקוץ של ברזל, והעיקר, ידידי, לא לשקוע בבוץ...בצות היו תמיד בארץ-ישראל, בצה לבצה - בכל עשרים וחמש השנים מאז אני נוהג בדרכיה ותמיד אמרנו, איש לרעהו: לא לשקוע! בין בצה לבצה - חטוף והתקדם, חטוף ועבור. ז' באדר ב' תרצ"ח - 10.3.1938
עמוד 48 : ...לא הרחק מזה ראיתיו, את הבלתי-לגלי. הוא היה מוטל בפנת אולם עזוב...מעין גוש-אדם כורע על הרצפה, מעוטף בלויי סחבות. לא פנים, לא עינים - רק זקן-שיבה פרוע מזדקר מבין העטיפות. אישה בוכרית זקנה, מבולבלת מפחד ורועדת מקור..."בוכרה...בוכרה...עכו...עכו..." לחשו שפתיה בלתי ברורות, כשהיא מראה לעבר הישיש הפצוע על הרצפה. "שלוש פעמים סחבו אותו מפה לעכו ומעכו לפה! חיות...יש להם אבן בלב - הסביר שמש ספרדי חסון וכבד תנועה, שהופיע בפתח הפרוץ וקערת התבשיל בידו. גזלנים!חמסנים! רואים זקן בן שבעים, לא מבין, לא יודע, הולך עם אשתו לירושלים - ואין להם רחמנות! היכו אותו...הרגו אותו...המסכן...המסכן..." ...וגחן ברחמים ורוך אל הישיש המדמדם להטעימו מן התבשיל. מראה זועה ואימה היה זה, יגון העם בתמציתו. אך גם גילוי החסד הגדול של איש פשוט מישראל. ועוד שעות רבות אחר כך, עת נגלה הוד קדומים של חמודות צפת עם מירון ועין-זיתים והרי גליל קורנים וקשת בשמים וענן לבן יורד ממרום שבתו - לא נמחה עלבון האדם וחסדו. כ"ד שבט תרצ"ח - 26.1.1938
