שלמה שפירא: "תיק שׂקנאי" - ג'ון גרישם /דארבי שו, מחליטה לערוך חקירה פרטית ברציחתם של שני שופטי בית המשפט העליון/ האלימות נהפכה לעניין שבשגרה...השנאה הפכה לבילוי החביב ביותר על אזרחי ארצות-הברית...

שלמה שפירא

"תיק שׂקנאי" ל- ג'ון גרישם

מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת "זמורה-ביתן", 1993

"תיק שׂקנאי" הוא סיפורה של דארבי שו, סטודנטית מבריקה למשפטים, המחליטה לערוך חקירה פרטית ברציחתם של שני שופטי בית המשפט העליון, אברהם רוזנברג בן ה-91 וגלן ג'נסן הצעיר והשמרני

 

"האינדיאנים הגיעו?..."בצבעי מלחמה?"..."והם רוקדים?"..."כן!"

אינדיאנים, שחורים, לבנים, חומים, נשים, הומוסקסואלים, אוהבי צמחים, נוצרים, תומכי הפלות, ארים, נאצים, אתאיסטים, ציידים, אוהבי חיות, גזענים לבנים, וגזענים שחורים, מתנגדי מיסוי, חוטבי עצים, חוואים - ים עצום של מחאה. אנשי יחידת ההפגנות לפתו את אלותיהם השחורות..."

"הקהל הגדול ביותר עד היום!" צעק רוזנברג לעבר החלון...הוא ישב בכיסא-גלגלים קטן, בלשכתו שבקומת המסד של בניין בית-המשפט העליון...הוא היה חירש כמעט לגמרי. ג'ייסון קליין, עוזרו הבכיר, ניצב מאחוריו, יום שני בשבוע הראשון של חודש אוקטובר, יום פתיחת העונה החדשה, נהפך לחגיגה מסורתית של התיקון הראשון לחוקה. חגיגה נהדרת. רוזנברג הצטמרר מהתרגשות. עבורו, חופש הביטוי משמעו החופש לחולל מהומות..."האינדיאנים צריכים לאהוב אותי!". "אני בטוח שהם אוהבים אותך." קליין הנהן וחייך לעבר האיש הקטן והשברירי, שישב באגרופים קפוצים.

האידיאולוגיה שלו הייתה פשוטה:

הממשל קודם לעסקים, הפרט קודם לממשל, איכות הסביבה קודמת לכל. והאינדיאנים, תנו להם כל מה שהם רוצים.

הקריאות, התפילות, השירים, המזמורים והצרחות הלכו וגברו, ואנשי יחידת ההפגנות הידקו את החומה. הקהל היה גדול ורועש מבשנים עברו. הכול היה מתוח יותר. האלימות נהפכה לעניין שבשגרה...השנאה הפכה לבילוי החביב ביותר על אזרחי ארצות-הברית...

 

 21.08.2012