שלוש הנובלות בספר: מדרגה צרה, מות ליסאנדה, נמלים
ספרית פועלים, 1972
בספר הקדשה:
לאחי מנחם
מתוך הנובלה: "מדרגה צרה"
שם אשתי מרים וקוראים לה מירי.
מירי אישה נהדרת, ואני עדיין חושב כך ארבע שנים אחרי נישואינו. איך היא נושׂאת את ראשה, האצילוּת הזאת, הניקיון בו היא חוזרת משעות מלאות עבודה בבוטיק שלה. ועוד אומרת לי בשובה, ברוך: "מסכּן שלי. ודאי מת מרעב."
אפשר בהחלט לומר שנישואינו עלו יפה, אני עובד בבית, מתקן הגהות, מתקין לדפוס ספרי-זיכרון, ומירי בבוטיק שלה - "אצל מירי" - במגע נצחי עם אנשים. חיינו שקטים ומסודרים. אפילו מתוכננים. למשל, ילדים. בהחלט כן. שלושה זה לא פחות מדי ולא יותר מדי...
הייתי ביישן במקצת, וכשהעזתי יום אחד באור מלא, אגב עלעול באלבום של ציורים, להחליק את חפצי הדרוך במעלה ירכיה, לְמַה יכולתי לצפות? לדחייה, לעלבון צורב. אריה לא הייתי מעודי. ואמנם, מירי זזה מעלי. אך, למרבה ההפתעה, פרצה בצחוק וצנחה על גבה. ואחר-כך, העצב המתוק בעיניה -
עוד היום אינני בטוח, אם לא פתיל בית-המסחר של שטיח המיטה עם כפתור העופרת שבקצהו - שטיח זה קניתי במיוחד, מלא יראה וציפייה, לקראת ביקורה הראשון של מירי בדירתי - אם לא גדיל קשה זה שהסתבך מתחת לגבה, אחראי לאותה אורגיה של פרכּוסים וצחוק שטלטל את גופה, שעה...
הה! הטירוף של הימים הראשונים! - חלף, מהר, תודה לאל. התחלנו להכניס את העניינים למסגרת...
שעותינו, ימינו שבועינו וחודשינו - מערכות סדורות הן. כל דבר ומקומו הקבוע. זה נותן שקט. זה טוב. טובה שנתם של ישרי-לב, איך שאומרים. מה שמביא אותי לעבודתי כמתקין לבית-הדפוס...
*...אני לא קורא הרבה, בעצם קורא מעט. לפעמים אני מתחיל ספר, מעלעל בו קצת, משתדל לזכור כמה פרטים. בייחוד מן הספרים ש"חובה" (גור שמלר אמר כך ביום ששי) לקרוא פשוט לא להיראות טיפש. לא נעים. לעתים רחוקות אני פותח ספר מאלה שעוד לפני שנים מעטות חשבתי אותם לסוף החכמה. עכשיו אני פותח אחד, בולע משפט, פולט, סוגר. וצחוק בליבי. כל כך הרבה מלים כדי להשאיר אותך בסופו של דבר באותו מקום...
יצחק אוורבוך-אורפז!
29.03.2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!