שלמה שפירא
חמדנות היא מילה חמודה, כי בני אדם רוצים עוד ועוד. האם טוב או רע לחמוד? הורמונים דופקים על דלתה / שיר מאת שלמה שפירא
חוקרים שונים שהושפעו מעברם הנוצרי, מצאו במקום זה הזדמנות לנגח את בני הברית הישנה: היהדות אינה מתעניינת בחובות הלבבות אלא רק בחובות האיברים. ראו מה עשו היהודים ל"לא תחמוד"! אולם מי שמכיר את המסורת היהודית יודע עד כמה דברים אלה אוויליים. ואם דרושה לכך הוכחה, היא מצויה בהתייחסותו של ר' אברהם אבן עזרא לבעייתיות שבאיסור על חמדת הלב: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו?", הוא שואל. אבן עזרא משיב שהדבר אפשרי והכל תלוי בחינוך, ומביא לכך הוכחה ניצחת: "אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו… כן ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו". אכן, האיסור "לא תחמוד" מעמיד בפנינו דילמה: האם הוא "משטרת מחשבות", או שהאיסור הופך לסעיפים מעשיים וקטנוניים בספר הלכות? חז"ל החליטו ללכת בדרך דו־מסלולית. את הממד המעשי הם חיברו לנוסח שבספר שמות, ואת הממד הפנימי, המחשבתי, הם קישרו לניסוח שבדברים, "לא תתאווה", המשתמש במושג "תאווה" שקשור יותר לצד הרגשי. כך סיכם זאת הרמב"ם במשנה תורה, כשחילק בין חמדה ותאווה: לפי הרמב"ם, הנוסח שבספר שמות, "לא תחמוד", מגדיר את האיסור על החמדה שבלב כאשר היא הובילה למעשה. אך לא רק במקרה כזה מדובר בעניין פסול; גם "לא תתאווה" – גם התאווה כשלעצמה, שלא הובילה למעשה, פסולה אף היא. אב־הטיפוס של החמדה במקרא הוא ללא ספק הדרמה הטרגית שבפרשת אחאב ונבות היזרעאלי (מלכים א, פרק כ). בנוסף לארמונו בשומרון, הייתה לאחאב מלך ישראל נחלה ביזרעאל. אחאב חומד את כרם נבות, שכנו, כדי להרחיב את נחלתו. אחאב לא גוזל ולא עושק, אלא חומד. הוא מנסה לפתות את נבות בהצעה נדיבה ביותר: "תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ… כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ". כחלופה הוא מציע: "אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה". נבות לא מסוגל לקבל את הצעת אחאב: "חָלִילָה לִּי מֵה', מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ". אולם אחאב אינו יכול לממש את חמדתו. נאמן למסורת הישראלית שלימדה "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם" (משלי כב, כה), הוא מסתגר בתוך תוכו, "סָר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי". החמדה הופכת לתסכול ממאיר.
איזבל אשתו מנחמת אותו. היא תדע איך להשיג עבורו את הכרם. היא הלוא "בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים", והיא יודעת מהם "נהלי המלכות": "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?". איזבל שולחת עדי שקר המאשימים את נבות: "בֵּרַכְתָּ אֱ־לוֹהִים וָמֶלֶךְ" ("בירכת" כלומר "קיללת"). נבות מוצא להורג, והמלך יורש את רכושו של המורד במלכות. או־אז בא אליו אליהו ובפיו דברים בני אלמוות: "כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?"
על כך כותב הרמב"ם: "התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל… ואם עמדו הבעלים בפניו… יבא לידי שפיכות דמים". אכן, בדרמה של אחאב ונבות רואים כיצד הדברות נופלים בזה אחר זה: "וְלֹא תִתְאַוֶּה… שָׂדֵהוּ, לֹא תַחְמֹד, לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, לֹא תִרְצַח, לֹא תִגְנֹב"!
