"שרה שילה" - "שום גמדים לא יבואו" - עם עובד בסיוע משרד החינוך, התרבות והספורט. 2006. הקדשה "לאבנר".
פרקי הספר : סימונה דדון, דודי ואיציק דדון, קובי דדון, אתי דדון.
עמוד 11 : מי היה עושה שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק, בית-עבודה- בית-קופת חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה. האוכל שמתי על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזק בפנים? אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה. אני סופרת אותם מפה שהם כולם שמה רצים למקלט: קובי, חיים, אושרי, אתי, דודי, איציק. אני אומרת לרגליים שלי ללכת לבית, הרגליים שלי לא הולכים. אני על הנדנדה של המגרש משחקים, הרגליים דוחפים את האדמה. יושבת בנדנדה של הילדים אני, מתנדנדת, קדימה-אחורה-קדימה-אחורה, חושך-מצרים. נפלה הראשונה, הורידה את כל החשמל של העיירה. רק המנורות של המושב בהר השני דולקות. כל הבתים שלהם והלולים שלהם עם אור. גם בכפר בצד השני יש להם אור אני יושבת מתנדנדת: היי סימונה מונה מדימאונה היי סימוה מונה מדימואונה. מתי שהנדנדה עוצרת אני אומרת" סימי ידך ביא-אדי אני שא-לך ואת שאל-לי ומתחילה לבכות...
עמוד 46 : מסתובב לי הראש, יותר טוב לי לשכב. לאיפה הולך הראש שלי? למתי שהמזל שלי ושל מסעוד היו כתובים על אותו הנייר. למתי שבאנו למחנה במרסיי, שהיו אומרים לכל משפחה כמה זמן יישרו שמה. היו סופרים את הזמן לפי הסחינה של שבת. היו אומרים לך: אתה יושב פה ארבע סחינות , היית יודע שיש לך ארבע שבועות במחנה, עד שתיקח אותך האונייה. אבא שלי הלך, שימן את מי שצריך, עלינו לאונייה אחרי שתי סחינות. בא גם המזל שלי, שם את היד שלו בתוך החיים שלו ועלו המשפחה של מסעוד על אותה אונייה - ירושלים. במחנה לא ראיתי אותו ולא שמעתי אותו. באונייה פעם ראשונה שנכנס הקול שלו באוזן שלי. אש, אש הקול שלו. היתה נכנסת האש בתוך האוזן שלי, משחקת אתי. פעם ראשונה שיש לי אש בתוך הגוף שלי...
עמוד 116 : שלושה שרשרות של דגלים היבאתי לאיציק מהמרכז -קליטה בשביל לתלות אותם אחד בחלון בבית ועוד שתיים על העצים בוואדי בשביל להביא את המחבלים עד לדירה שלנו. אני יודע איך רצה שאני יעלה על הקיר של המועצת-פועלים בשביל הדגלים. אין, רק לטאות יכולות לעלות שמה בקיר. המזל שלי שאיך שהוא נפל עלי עם הדבר הזה של הדגלים, היה לי מאיפה להביא לו. באתי לסאלי, הרכזת-מתנדבים של המרכז-קליטה, אמרתי : יהודה מהתחזוקה שלח אותי להביא את הדגלים למועצה, אין לך מה לקרוא לגדעון, אני כבר יוריד אותם.לא עשתה שום בעיות, הביאה לי סולם, עמדה להחזיק לי שלא יתנדנד ועוד בסוף אמרה לי תודה.
עמוד 194 : אמא שלו הולכת. ג'מיל נכנס, עוזר לי לקום. מושיב אותי בכיסא כאילו כלום, שם לי חבילה ביד. לא מדבר. יש לו שריטה קטנה על-יד העין מהגולה של הספה. הפרצוף שלו לא מראה לי כלום. אתה לא יכול לחשוב שזה בנאדם שכמעט הוצאת לו עין. לא יודע איפה הוא שם את הקריזה שלו, איך לא עולה לו הדם לראש, איך הוא מסתכל עלי עם הכחול של העיניים שלו כאילו כלום. אני פותח את הניילון, מוציא מעטפה חומה שכתוב עליה קובי, עם חשבונות בערבית. אני מוציא, מסתכל בדולרים, מתחיל לספור אותם. אחרי אלף אני כבר יודע שכל השבע-אלף שלי במעטפה. אני לא יכול להסתכל בעיניים שלי על ג'מיל. אני מכניס את הדולרים למעטפה ומחזיר לשקית, עזוב את השקית שתיפול ברצפה ומתחיל לבכות לא יכול להפסיק עם זה, כמו ילד...
עמוד 252 : כמו בסיפור חד-גדיא שהתפרק והתבלבל, לא היה אפשר לדעת איך בא אל אבא שלי מלאך-המוות באמצע העבודה. הכל נמצא שם על רצפת הפלאפל, כל אחד היה יכול להרכיב את הסיפור לפי טעמו. אמא פסקה" עין הרע. קובי כעס, אמר שזה בטן השמן שלו שהרג אותו. דודי ואיציק, שהיו אז בני שש ושבע, ראו את הסכין ליד אבא, את השריטה ואת עקיצת הדבורה. הרופאים אמרו שככל הנראה היה לו דום לב. ילדה הייתי אז, ולרגע דימיתי לראות את הלב של אבא נעמד רק כדי שלא יימשך גם הוא אל הרחבה, אל כל הלבבות שהתמזגו שם ללב האחד המשותף של מפלצת-היחד, נעמד דום ומשאיר את אבא מוטל מת על הרצפה בפלאפל.... נישקתי אותם ואמרתי להם: "אתם יודעים מה, יש לי סיפור חדש, סיפור אמיתי, על המשפחה שלנו."אבל לא רציתי להתחיל במוות של אבא וגם לא מן המקום שאמא הייתה נוהגת להתחיל "...את הסיפור הזה מספרים מהסוף להתחלה, רק ככה צריך לספר אותו, ואתם בעצמכם הסוף של הסיפור - תראו איזה סוף טוב." ינואר 2000-אוגוסט 2005.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!