"רון לשם" : "אם יש גן עדן". זמורה ביתן הוצאה לאור, 2005
"לזכרם של צחי איטה ונועם ברנע - הם לעולם לא יהיו יפים יותר משהיו אז"
"זהו אחד הטקסטים המשמעותיים שנכתבו על מלחמת לבנון" - ירון אביטוב מ- "זמן תל-אביב". "עוצמה עירומה של תיעוד והתפכחות" - מיה סלע מ- "עיתון תל-אביב"
הוא כבר לא. יונתן כבר לא יראה מתכערים. "לעולם לא נהיה יותר מעכשיו," הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא. תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאום, מעיר את כולם, שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, נותן עבודה על חברה שלך, לא מרוכז בנו, הכי לא מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן כבר לא," אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוסציאציה, זה הכלל, ולא לחזור אל אותה אחת פעמיים. קבל דוגמה: יונתן כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא יראה את שון נתקע עם השרמוטה הכי מעוותת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו, המונגול הזה. הוא לא ידע שזה זין כשלא עומד לך. הוא לא ידע כמה שזה טוב כשאימא גאה בך ביום שבו תתקבל לאוניברסיטה, או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן, לא ישתין איתנו מן הפיסגה הכי גבוהה בדרום אמריקה, לא יעשה סקי בצ'אקאלטאיה, לא יזיין את הפרואנית הכי חמה בקאזה פיסטוק. יונתן כבר לא ידע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא ידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגניה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לו. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם. הוא לא יבגוד בה, הוא לא ידע איך זה לפרק את הצורה לפצצה הכי גדולה במדינה, שרמוטה אחת מחיפה שמפתה אותך לסטוץ, ואתה מבין, מאוחר יותר, שזה פשוט לא היה שווה, והאהבה שלך עוזבת. הוא לא יבין כמה שזה כואב, ולא ידאג לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד לו. המון דברים יונתן כבר לא...יונתן כבר לא יסניף זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה, בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו זה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכול נגמר. יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון.
...אם לילך היתה שומעת, רואה, מה היתה אומרת? אף פעם לא ניסיתי לתאר את החוויה. היא הרי חושבת שאני מגזים, זה בטוח, אם הייתי מספר. וגם אם לא היתה חושבת, אין סיכוי שהיתה מבינה. באשמתי, לא באשמתה. איך אפשר להמחיש במילים? ובכלל, האם כדאי לי שתדע, שתפחד קצת? האם פחד כזה, לאבד אותי, יחזק את האהבה? או אולי יחליש? האם יוסיף תשוקה חייתית לנשיקה שאני מקבל כשאני יורד לארץ, כשהיא מחכה ליד הדלת ומסתערת, יגרום לה למצוץ כל טיפה ממני, להסניף לי את הגוף ולא להרפות, כל חופשה מחדש, כאילו היתה האחרונה? או שאולי דווקא ירחיק אותה, יפעיל מנגנון הגנה, קול פנימי עיקש שיצרח עליה מבפנים, "יא אהבלה, אל תתחברי, אל תתמסרי, זה רק יפגע בך." באמת שזה יפגע בה. ואולי יגרום לה לשגע אותי, הפחד הזה? ימיט עלי אולטימטום ודרישה לנטוש, לפשוט מדים. בחישוב קר, עדיף לי לסתום את הפה...
...עוד כמה שניות ואז פיצוץ אדיר טילטל את ההר, והאדמה התעופפה באוויר, ושקי חול נקרעו ועפו לכל עבר. להבה ענקית מהירה וקצרה עלתה מטרים לפני הקיפוד הירוק, אחר כך התחלפה בעשן סמיך שכיסה הכול, ו- ריבר שנזרק אחורה מההדף התרומם, וצעד פנימה, כמו תמיד, לא מהוסס, מסתער, אל הענן האפור. צעקות הכאב של זיתלאווי פילסו לו את הדרך בתעלה, "נפצעתי!"...כרענו ברך בעמדה המפויחת , חנוקים מעשן. הוא שכב פצוע.רסיסי ציוד הקשר, המשקפת והנשק היו פזורים מסביב. פורמן הגיע, גם הדוקטור, ושני חובשים וציוד, ואלונקה. פתחו אינפוזיה בזהירות, משכנו אותו החוצה,. חוסם עורקים, חבישות...מדמם אחושרמוטה..."אני לא הרדוף, אני פרח ורק פצוע"...שיעירו את בייליס ויביא איתו מאג ושני ארגזי תחמושת. מסוק הפינוי נחת שלושים דקות אחר כך . לבנוני הורה לילדים להתקשר הביתה, לעדכן שהכל סבבה, מאה אחוז, שלא ידאגו. לאותת שהם בחיים, אבל לא לומר שהאירוע הקשה מהחדשות קשור לפלוגה שלנו, אין סיבה להבהיל את ההורים. הדיווח מחדר הניתוח בחיפה הגיע שעה אחר כך. הרופאים מעודדים, הילד סובל מדימומים, אבל חזק...מגישת החדשות בשמונה ורבע בבוקר קטעה את הפרשן הצבאי שקישקש משהו על אגף המודיעין, שוב על האסטראטגיה של חיזבללה שרוצה לצייר מנוסה של צבא ישראלי מוכה ומנוצח. ואז המגישה קטעה אותו. "זה עתה הותר לפרסום,"דיווחה, "שמו של הרוג נוסף בהתקפות החיסבאללה היום." ואז מסרה את שמו "ההרוג הוא סמל תומר זיתלאווי, בן 19 מטבריה. לוחם צה"ל ששירת בבופור, יהי זכרו ברוך."
זוכה הספר בפרס ספיר 2006
השבמחק