שלמה שפירא
"יגאל לב" - "ערום מתחת לגלימה" (רומן), הוצאת א. לוין אפשטיין, 1971
בספר הקדשה: "לאבא, המשורר, לזכרו." - אביו של יגאל לב הוא "אברהם לב (בכתב יידי - לעוו) - 1910-1970 היה משורר יידי, איש קיבוץ גבעת השלושה, חתן פרס קסל לספרות יהודית יפה ב-1960. בווילנה השתייך לחבורת"יונד וילנה".
הרומן נסב על מקרה שכל שופט יכול להיתקל אי פעם בתיק פלילי הנושא פרשיה דומה לסיפור המוצנע בחיי השופט עצמו, והרי אין השופטים מלאכים וכבשר ודם הם נתונים לפיתוי ולו אך בימי נעוריהם. שופט דן במאות ואפילו אלפי תיקים החושפים לפניו יצרי לב אדם ישרים ומעוותים, נתונים במלכודת הפתאים שטומנים להם החיים. היש זכות לאדם לשבת על כס-המשפט ולדון בגורלם של אחרים, אם אין בו עוז לשפוט את עצמו? הרקע לרומן הוא עולמו הדרמטי של בית המשפט. זה התיאטרון האמיתי ועל כן האכזרי ביותר.
עמוד 34 : ...איך מצאתי את הנער שמאז לא ראיתיו עוד, כיצד נפגשנו שנינו במכונית הדוהרת, לאחר רדתי מגג "בית המעלות"? מה הביאני אליו, אל עיניו החומות והנבונות, אל צחוקו העדין ואל אהבתו המוזרה, אהבת גברים? אני, שמעולם לפני-כן ואחרי-כן לא השתעשעתי באהבה כזאת. אני שקניתי לי במשך הזמן שם כמאהב הטוב של כל הנשים. אבל היום אני יודע כי כל אלו אינן אלא מלים. אותה הרפתקאה ארורה היתה טמונה בי כגרעין דומם עמוק עמוק באדמה, שלפתע הוא מצמיח גבעול ירוקה אל השמים. ההרפתקאה הארורה הצפונה בי, אותה התאוה הרוחשת בקצות אצבעותי, שפתי ושורשי שערי, והופכת אותי לגוש של יצרים. אותה תאוה דחפה אותי הסקרנות בימי ילדותי לגעת בברזל מלובן או בחגורה רטובה שהכנסתי לתוך תקע חשמלי. היום, כשהגברים לבושים בגדים נשיים, מצמיחים שיער ארוך, ונוהגים בגינוני נשים, שוב אין הדבר נשמע כה מוזר. היום אין לדבר המשמעות שהיתה לו אז. באותה ירידה עמוקה, מטה-מטה, אמרתי בלבי כי מן-הסתם עליתי אי-פעם לרקיע השביעי, שהרי אני יורד ויורד, ואני מגיע אל התחתית.
עמוד 236 : ..."מה האשמה?" שאלתי בתמהון, כשראיתי כי בתיק המונח לפני עמודים לבנים בלבד. "מה חשוב מה האשמה? אם התביעה ראתה צורך להעמידו לדין, סימן שהוא אשם, לא?" "אבל לשם מה אתם צריכים להביאו בפני השופט?" "כדי לעשות את זה חוקי". צחקתי. "מה טעם יש למשפט בלא פניו של הנאשם, בלא שמו ובלא אשמתו?" "הטעם הוא שיושב שופט ודן אותו למאסר. זה מספיק". "למי?" "לציבור" "איזה ציבור?" "הקהל שיקרא מחר את פסק-הדין שנפסק לאיש שפניו מכוסים בשק, מה איכפת לקהל שמו של האדם, עבירתו? הקהל מתייחס בכובד-ראש רק לגזר-הדין של בית-המשפט, החותם המכובד שלך מעניק לכל העסק את ההכשר"... התבוננתי בנאשם. הוא היה לבוש חליפה כהה תפורה היטב. קומתו קצת למעלה מן הממוצע. עמד שקט. ידיו שלובות על חזהו. רק אצבעותיו פחדו. הכרתי את מחול הפחד הזה של האצבעות המשתעשעות זו עם זו, או ננעצות בשולחן הנאשמים השחור, כמנסות למצוא אחיזה מוצקה על משטח הלאכה החלק. ידעתי את משחקן של הידיים, כשהן נאבקות כחיות מבוהלות זו עם זו ולא יכולתי להסיר את מבטי המהופנט מהידיים הלבנות...
עמוד 244 : עכשיו ידעתי שהוא שלהם. שוב אין לי חלק בו. שלעולם לא יהיה לי חלק בו. חייב היה לבוא המשפט הארור, כדי לבאר לי זאת, כמו לתלמיד התופס את תלמודו אט אט. חייב היה לבוא המשפט, כדי שאבין עד כמה נסחף הכל. נתלש ממני באכזריות, כרוח המעיפה את קנה-הקש שבידך שמורטת ומותירה את היד ריקה. הכל נסחף, הכל התמוטט. חוה, אורי, המשפט, הקריירה, הכנות שלי, עולמי המוסרי. נותרתי על חוף-הים, כשלידי רק דינה...השמש העלתה סילון חד ודק של אור...עד שננעץ בגופה של דינה. "בוא..." "לא עכשיו, אני צריך עוד לגנוז את פסק-הדין. להכין את כתב-התפטרותי מכהונת השופט...נדהמתי מהקלות שבה קיבלתי את החלטתי ותמהתי על השמחה שירדה עלי להרקידני, כאן על החוף הלבן, באור ראשון של בוקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!