שלמה שפירא: "נורמה" ל- "מרגלית ברנשטיין", הוצאת "רשפים", 1994-סיפור עלילתי מרתק על משפחה, שהצליחה להישרד ולהימלט מן הטורף הנאצי, ועלתה ארצה-"אבא, אייכה?...גם אם אתה אדיש אלי, חפש אותי אבא!"

שלמה שפירא

"נורמה" ל- "מרגלית ברנשטיין", הוצאת "רשפים", 1994. - סיפור עלילתי מרתק על משפחה, שהצליחה להישרד ולהימלט מן הטורף הנאצי, ועלתה ארצה.

נורמה היא גיבורת הסיפור. צעירה יפיפיה, שאביה אילץ אותה להינשא לגיסה שהתאלמן. נישואים אלה לא החזיקו מעמד, עקב מרדנותה של נורמה, מה גם שהיו אלה נישואי בוסר. מכות החיים ניחתו על נורמה זו אחר זו. בנקודת זמן מסויימת בחייה, היא פגשה בירושלים גבר נוצרי, שעד מהרה נעלם בנסיבות מסתוריות.     מדוע עזב אותה לפתע? מה היו מעשיו בארץ בשנת 1937? שבועיים לאחר שנעלם גילתה נורמה, כי היא נושאת ברחמה את פרי אהבתם. הפתרון היחידי למצב שנקלעה אליו היו נישואים לגבר שחזותו דומה לזו של אהוב ליבה. היא שמרה את דבר הריונה כסוד כמוס. היא ידעה אהבה ותאווה אחת לאב הביולוגי של בתה. סודות העבר חצצו בינה לבין יקיריה כקיר אטום... בעלה (השני) נרצח על-ידי ערבים פורעים כשהייתה בתה כבת שנתיים. הגורל התאכזר אל נורמה. תמצית חייה ידעו יזע ודמעות...      בתה של נורמה גילתה את האמת על אביה, וזו היתה לה חוויה טראומטית קשה. הבת ניסתה למצוא את אביה...האם יהיה אי-שם אדם שיוכל למצוא את אביה?

בספר הקדשה: "לילדי היקרים האהובים , סיגלית ויורם , ולאחותי הצעירה רחל.

...מודעת היתה נורמה לכך כי כאשר היא מחייכת בחיוכה המיוחד, קשה לגברים לעמוד בפניו. לאחר שהפנה הבחור מבטו לעברן פעם נוספת, החזירה לו נורמה חיוך שחשף את שיני הפנינים שלה, והבליט את שתי גומות החן עמוקות שבלחייה. עיניה ברקו באור ירוק, כשתי אבני ברקת. מבטיהם הצטלבו. ניצת בעיניהם ניצוץ וזיק הנדלק בין גבר לאשה..."מאין אתה?" שאלה נורמה בסקרנות אמיתית.    "מגרמניה", ענה קצרות.    "לכמה זמן באת?" "לשנה אחת, האם אני יכול להזמין עבורכן משהו לשתות?"...זושה לא הבינה אנגלית די צרכה. נורמה דיברה אנגלית טוב ממנה. היא שוחחה עם הבחור באנגלית עילגת משהו. הוא הציג עצמו כ- "אמיל פון בלאיזה"...זושה עמדה ללכת ואמיל קם על רגליו, כאות של נימוס, אחר-כך ישבו נורמה ואמיל יחד שעתיים שלמות...כאשר שאלה אותו למעשיו בארץ, ענה לה כי הוא מהנדס, וכי הוא בוגר קונסרבטוריום לכינור, ובקיא בשבע שפות על בוריין. החן שלו ונימוסיו הנאים, של איש העולם הגדול, קסמו לה והזכירו לה את נימוסי הבחורים בפולין...

מצד אחד, "מריסה" כעסה על אמה כעס נורא, ומצד שני כאבה עימה את כל הסבל והשתיקה הארוכה. ואלי חי עדיין אביה?האם ידע כי נורמה היתה בהריון? ואלי לא...היא חשה כעץ שתול במקום זר, או כעץ שנתלש משורשיו.    למרות מה שטענו והסבירו לה, כי עתה בוגרת היא וכי יש לה משפחה יפה, היו תחושותיה קשות ומוזרות. היא הרגישה חוסר אונים משווע, וסבבה כסומא בארובה. ניסתה לחקור אנשים זקנים בירושלים שעסקו במוסיקה, אולי מישהו זוכר את שמו של אביה על פי תיאורו? לו לפחות ידעה את שמו, כי אז היתה מוצאת אותו בקצה העולם. כל כוחות נפשה התרכזו במשאלה אחת: "אבא, אייכה?...גם אם אתה אדיש אלי, חפש אותי אבא!"