יום ראשון, 8 ביוני 2025

שלמה שפירא: "סיפורי העיר העתיקה ל- "עזרא המנחם", הוצאת "עם עובד" 1968 / בכרמו של ידידי הותיק עבדלטיף אנו לנים הלילה /ולעיניה נגלה דינר של זהב

שלמה שפירא

"סיפורי העיר העתיקה ל- "עזרא המנחם", הוצאת "עם עובד" 1968. עזרא המנחם נולד בתרס"ח בסקופיה שביוגוסלביה ועלה לארץ בגיל רך. ילדותו ונעוריו עברו עליו בירושלים העתיקה.

סדר הסיפורים : אבי, בית משולם בירושלים, עפר הארץ, בסוד קדושה, ערירי, חיים אחרונים, הדינר, ימי שיבה, האלמנה ריקה, בשביה של תורה, שכונת בתי מחסה, בין גשם לחמה, הגבאי, מקלו של סומא, חכמת הנחש, שליח מצוה.

חכמת הנחש (עמוד 203) - סיפורו של ר' חיים הירושלמי : שונים היו הימים ההם, לפני חמש וחמישים שנה. שלא כימינו אלה, הסוערים והמבולבלים, היו המתינות והדממה מנת חלקם ונקל היה לו לאדם להרהר במעשיו של הקדוש-ברוך-הוא.    הנה שלהי אלול אלה טבולים היום בריחות שהיום נעלמו ואינם. וברגע זה עולה באזני קול דהרתם של הסוסים אשר משכו בכרכרה שהסיעתני עם שחר מירושלים לחברון. הכרכרה היתה מחופה כילה, כנפותיה מופשלות לה ובתוכה חמימות נעימה. זולתי נסעו בכרכרה כמה ערבים שהיו עטופים בגלימותיהם, פניהם מחותלות ועיניהם אחוזות תנומה. דומיה שררה מסביב. קול הזוoג בצוארי הסוסים פעם במין עגמומיות שלבי נענה לה בדמעה.     אני נסעתי אל דודי אחי-אמי, ר' יעקב זלמן, שהתגורר שנים רבות בחברון, איש בעל-נכסים שם שכל משאו-ומתנו עם הערביים. דודי אחי-אמי חיבב אותי מאוד, שכן היה חשוך-בנים. בבואו לפרקים לירושלים היה משפיע עלי רוב טובה. על גבי חמורו הקטן, משני צדי האוכף, היה תולה סלי נצרים גדושים כל טוב, פירות וירקות ממינים שונים - מתנה ויקר לבן תשוקתו. כשהגיעה הכרכרה עד פרברי חברון כבר הפציעה השמש. מתחת לערפילים כחולים ונמוכים ביצבצו גני-ירק, כרמים גדושים אשכולות ענבים רענניים ובשריים...עד מהרה נמצאה הכרכרה ליד ה"חאן"...עוד אני תוהה שמעתי קול דודי קורא בשמי "חיים, חיים, גש הנה1". הפכתי פני כה וכה, אולם דודי זה בל ייראה ובל יימצא. לפתע ניערני מישהו בכתפי. אך ראו זה פלא: חזותו של דודי היתה ממש כחזות אחד הערביים. קפטן בלוי היה כרוך לו על גופו ועל ראשו חבוש תרבוש מעוך ודהוי...   דודתי ציפה-לאה - עליה שמעתי מפי אמא שלב חנון לה אף-על-פי שהחיים המeרו לה מאוד - קיבלתני בסבר פנים יפות שעמדו בסתירה לתוגת פניה שכמשו בלא עת...תוך כדי אמירה פרשה מחצלת קטנה על רצפת החצר וערכה עליה כל טוב מאכל ומשקה. לראשונה הגישה לפי פיתה דקה-שחומה, חמימה וריחנית , הקרוי בערבית "עיש-תנור", ועליה נתחים של גבינה מלוחה, אחרי כן שמה לפני פינכת-עץ ובתוכה בצלים לחים, קלופים, טבולים במים, שעורם כעין החלב, ולצדם זיתים זערערים-ירוקים, צפים בשמן ומתובלים פלפלים, ולבסוף כד-חרס מלא וממולא לבן (לeבeן) נוזל-חמצמץ, שגושי שמנת וחמאה צפים בתוכו. אכלתי בתיאבון...    כאן המתינה לנו עגלה מחופה יריעות גדולות - כיסוי מפני חומה של השמש..."ולאן אנו נוסעים , חיימקה, יודע אתה?..."אל הכרמים, דודי" אני עונה במין צפצוף של צפור רכת-כנף..."הוי, רחימאי פעוטי, וכי לנת מימיך תחת כיפת השמים, אה ?"..."ובכן, בכרמו של ידידי הותיק עבדלטיף אנו לנים הלילה, תחת השקמה, כן הוא המנהג אצל בני ערב: בעונת הבציר יעזבו משכנותיהם הרחוקים והצפופים וילכו אל כרמיהם הרחוקים וילינו עד שתכלה העבודה, עד כי יבצרו את הענבים האחרונים בהתקרב הקיץ לסיומו."גפניהם מתמכמשות בהתקרב הקיץ לסיומו."      לאחר נסיעה של שתי שעות...פסענו לאטנו לבתי-הכפר. עוד מרחוק שמענו את קולו של עבדלטיף הקרב ובא אלינו, קול רם ונשא. עבדלטיף היה בעל קומה ורחב-גרם ושמחת פגישתו עמנו היתה גלויה ותמימה. לאחר לחיצות-ידים וברכות הדדיות מן המצח אל החזה נלוינו עמו אל חצרו השרויה בצלה של תאנה עתיקה ורבת-פארות...         שוכב הייתי בלי זיע ועיני נעוצות בתקרה הגבוהה..."דודי,דודי," בקע קול המיה מקרבי, "הבט וראה דודי, משהו זוחל שם, מעל לראשי..."...ובסבר של סוד ותעלומה ובקול חשאי אמר עבדלטיף: "הנחש חזר לקנו, אל מאורתו בחביונו של הסל שמעל ראשינו. זה ימים הוא מתגורר שם, עם נחשים קטנים אחרים - עולליו. יומם ולילה יהיה עמהם לשמרם מכל רע. עלינו, בני-האדם, יגנו הנחשים הללו, סגולה הם לנו, סוד הצלחתנו, וחלילה לנו להניסם מהבית, חלילה לנו להרגם, חס לנו לגמול להם רעה, כי מיד ישיבו רעה תחת רעה, שנוקמים ונוטרים הם הנחשים..."...

"הדינר" / עמוד 101 : דודי ר' שלמה חי מרבית חייו בחוצה לארץ, בגולה. חיים אלו לא היו חיי שפע כלל וכלל. פרנסות שסיגל לו הפכו לפירורים...שפתיו היו נעות לסירוגין, כמו יצקו מלי-תחינה בחשאי. הכל תהו ותמהו - מדוע לא נתקיימו המלאכות בידו? לא נתאחז אף באחת מהן. מחלוקת היתה נטושה בקרבו בין כמיהתו לתורה, לתפילה, ובין כורח-החיים לעסוק בדברי-חולין, במשלח-יד, לצורך הפרנסה. לא עלתה בידו של דודי לשקוד על שניהם כאחד, כמעשהו של ר' יוחנן הסנדלר. ביטול-תורה זה הכרוך בעקב הפרוטה, הפך הכל לעראי...כנות-רוחו, צדקתו - אלה היו בעוכריו...היו רואות עיניו את העולם במראה עקום ומטושטש...    אך באותם הימים נמצא לו לדודי עסק חדש, שלא עסק בו מעודו. היה לשולחני, פורט ומחליף מטבעות. חנות קטנה היתה לו בכיכר-השוק...כמה מעלות מנה דודי בעסק זה שבו נאחז. במלאכה עצמה  לא דבק בה שמץ של אבק או סירכה...הוא היה מסב כל היום על-גבי שרפרף בחנותו, ספון בפינה, ואצבעותיו מגלגלות בלי הרף מחרוזת-ענבר צהובה...שמש ואורה המציפות את חנותו הרעיפו עליו נמנום, מעין שקיעתם של מאויים, של תאוות. דומה היה דודי באותם ימים כמו שלם לבו עם החיים , עם העולם.     אולם דודי ר' שלמה נשא כל ימיו את עיניו לירושלים. אפשר שישיבת-עראי זו בגולה היא ששימטה מידו כל פרנסותיו, התישה את גופו, הפקיעה קניניו וחמסה ממונו. אף התעסקות זו של שולחני העניקה לו מקצת רוחה, מעין נשימה קלה. הוא היה מצפה כל ימיו לשעת-סגולה, כדי לעקור את עצמו מן הגולה. בימים ההם הגיע תורו לשרת בצבא השולטן. הנה ניתן האות...הגיע העת לעקור , אנוס היה בגזירת המלכות להניח הכל במקום שבתו, לא ליטול עמו דבר. ערום ודל ובקול שופר של גאולה המנסר בלבבו - עלה דודי ר' שלמה עם בני-ביתו לירושלים...          באו ימים שבהם היה דודי ר' שלמה מביא לחם לפי הטף ותבשיל חם רתח בקדרתה של רעייתו...מוות זה שנחת במפתיע על דודתי וילדיה הרכים...מי יסוכך עליהם בכפו החמה?...הנה חלפה שנה מיום שמת עליה בעלה. הגיעה העת להקים מצבה על קברו, הכרוי ללא מחסה מגשם וסערה בהר הזיתים. נמלכה בדעתה למכור את מיטלטליו של בעלה, לבושו ובגדיו, לצורך החובה והמצווה, ציפתה בסתר לבה כי הבריות יגמלו חסד עמה ויתנו לה תמורת חפציו סכום שיספיק לה להקמת המצבה. הוציאה מלבושיו ועמדה תחילה לפשפש ולבדוק בכליו, באמתחתו, שמא נותר בהם דבר-חפץ נשכח, מזכרת קלה. כבר בחשו אצבעותיה ותרו בכל כליו ולא נמצא לה מאומה. אולם אותה שעה שלפתה בידיה את אחרון בגדיו, חזיה בלויה מיושן, שהיתה לפנים מפוארה, נתקלו אצבעותיה במין דבר קשה שהיה חבוי בשוליה.האשה נפעמה מאוד. ביד רועדת התירה את הדשים האחויים, ניתקה את הפתילים, ולעיניה נגלה מטבע עתיק-יומין, נשכח, נוצץ באור רחוק ורב - דינר של זהב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה רבה!