יום שלישי, 17 ביוני 2025

שלמה שפירא: שוכחים רגעי שלווה, שוכחים רגעי עונג, מתמכרים לחיצי מתח, רצים לממ"ד / שיר

שלמה שפירא

שלמה שפירא: "דמיאן" ל- "הרמן הסה" - סיפור נעוריו של "אמיל סינקלר" הדובר והדמות הראשית בסיפור / אבראקסאס הוא אלוהים, שהינו בעת ובעונה אחת גם אלוהים וגם שטן... רומן חניכה אשר ראה אור לראשונה בשנת 1919. הוצאת "שוקן" 1977, מגרמנית: דב קווסטלר, הדפסה שניה.

שלמה שפירא

"דמיאן" ל- "הרמן הסה" - סיפור נעוריו של "אמיל סינקלר" הדובר והדמות הראשית בסיפור / רומן חניכה אשר ראה אור לראשונה בשנת 1919. הוצאת "שוקן" 1977, מגרמנית: דב קווסטלר, הדפסה שניה.

הדובר והדמות הראשית בסיפור ושמה של דמות נערצת על ידי "הסה". הרמן הסה היה סופר ומשורר מגדולי הסופרים של גרמניה, אשר היגר ממולדתו לשוויץ בגיל 42, וחי שם עד סוף ימיו. הסה זכה בפרס נובל לספרות ובפרס גתה ב-1946 ובפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית ב-1955.

"הן לא רציתי אלא לנסות ולחיות את אשר ביקש לצאת מתוכי מאליו. מדוע היה הדבר קשה כל כך?"

ספרי הרמן הסה שהופיעו בהוצאת "שוקן" : דמיאן, זאב הערבה, סידהארתא, נרקיס וגולדמונד, מתחת לגלגל, פטר קמנצינד.

התוכן: שני עולמות / קין / הליסטים / ביאטריצה / הציפור מבקיעה דרכה מן הביצה / מלחמתו של יעקב / הגברת אווה / ראשית הקץ.

מפרק חמישי "הציפור מבקיעה דרכה מן הביצה" - ציפור החלומות המצוירת שלי יצאה לדרך וחיפשה את רעי. בדרך המופלאה ביותר הגיעתני תשובה.    בכיתה שלי, על מקום מושבי, מצאתי פעם, לאחר ההפסקה שבין שני שיעורים, פתק בתוך ספרי. הפתק קופל במדויק כפי שהדבר היה מקובל אצלנו, כל אימת שחברים לכיתה היו מחליפים ביניהם, במרוצת השיעור, פתקאות בדרך חשאית. תמהתי לזהותו של משגר-הפתק, הואיל ולא קיימתי קשר ממין זה עם אף אחד מן התלמידים. סבור הייתי כי זוהי מן הסתם, הזמנה למעשה-קונדס של תלמידים, ולא התכוונתי להשתתף בו. על כן הנחתי את הפתק בצד, מבלי לקרוא את תוכנו. רק תוך כדי השיעור הוא שוב נתגלגל לידי באקראי. השתעשעתי בפיסת-הנייר, פרשתיה בלי משים ומצאתי כי נרשמו עליה מלים מספר. העפתי מבטי על הפתקה, נותרתי צמוד אל המלים, נבהלתי וקראתי. ובעודי קורא נחרד לבי מפני הגורל, כמו נתכווץ מחמת הצינה הרבה: "הציפור מבקיעה דרכה מן הביצה. הביצה היא העולם. מי שמבקש להיוולד, חייב להרוס עולם ומלואו. הציפור עפה אל אלוהים. שמו של אלוהים הוא אבראקסאס".   לאחר שחזרתי וקראתי את השורות האלה מספר פעמים, שקעתי בהרהורים עמוקים. לא היה לי כל ספק כי זוהי תשובתו של דמיאן. איש לא יכול לדעת אודות הציפור, רק אני והוא. הוא קיבל את תמונתי. הוא ירד לסוף דעתי וסייע בידי לפרש את התמונה. אך כיצד היו הדברים קשורים זה בזה? ומה היה - ודבר זה העיק עלי יותר מהכל - פירושו של אבראקסאס? מעולם לא קראתי את המלה הזאת ואף לא שמעתי עליה. שמו של אלוהים הוא אבראקסאס?"    השיעור עבר מבלי שאקלוט, ולו משהו, מן הנאמר בו. השיעור הבא החל. היה זה האחרון בשיעורי לפני הצהריים. המרצה היה מורה-מסייע צעיר, שזה עתה הגיע מן האוניברסיטה. הוא נשא חן בעינינו, ולכן מן הטעם הפשוט כי היה צעיר כל כך ולא דרש מאתנו שנחלוק לו כבוד מזוייף.     קראנו בהדרכתו של דוקטור פולן את הרודוטוס. השיעור נשתייך לאותם המקצועות המועטים שבהם גיליתי עניין. ואולם הפעם הסחתי את דעתי. אגב, לעתים קרובות נוכחתי לדעת מנסיוני, עד כמה נכון הדבר שאמר לי דמיאן באותו שיעור-דת. כל מה שהאדם מבקש להשיג בכוח רצונו, יתקיים. אם בשעת השיעור אקדיש את מלוא תשומת-לבי לעיסוק במחשבותי, אוכל להיות סמוך ובטוח כי המורה יניח לי. אך אם אהיה מפוזר או רדום, הוא יעמוד לפתע מולי - ובזאת כבר נתנסיתי. אך אם אימצתי את מחשבותי ואם הייתי שוקע בהן, או אז היתה הגנתי מובטחת. גם את ענין המבטים הנוקבים כבר ניסיתי ונוכחתי באמיתותו. אז, בימיו של דמיאן, לא עלה הדבר בידי. עתה חשתי תכופות כי באצעותם של מבטים ומחשבות ניתן לישב עניינים רבים.    וכך ישבתי גם עתה, ונדדתי הרחק מהרודוטוס ומבית-הספר. לפתע הלם בי, באורח בלתי צפוי, כברק לתוך הכרתי קולו של המורה, עד כי הקיצותי מתוך בהלה. שמעתי את קולו, הוא עמד סמוך לידי וכבר דימיתי בנפשי שקרא בשמי. אבל הוא לא הסתכל בי. נשמתי לרווחה.   הנה שמעתי את קולו שוב. הוא אמר בקול רם את המלה: "אבראקסאס". בדברי ההסבר של הדוקטור פולן, שאת ראשיהם לא קלטתי, המשיך הלה ואמר: "אל לנו לתאר את השקפותיהן של אותן כיתות ואגודות מיסטיות באותה תמימות שבה הן מצטיירות מזווית-ראייה רציונליסטית. מושג המדע, כפי שאנו מבינים אותו, לא היה ידוע בתקופה הקדומה כלל ועיקר. לעומת זאת, נהגו לעסוק באמיתות פילוסופיות-מיסטיות שעמדו על רמה גבוהה מאוד. חלק מאמיתות אלה הפך למאגיה ולשעשוע שלא פעם הוליכו להונאה ולפשע. אך גם המאגיה היתה ממוצא אצילי והצטיינה במחשבות עמוקות. כזאת הייתה גם תורתו של אבראקסאס שאותה הבאתי קודם כדוגמה. נוהגים להזכיר שם זה בהקשר לנוסחאות-קסם יווניות, ולעתים הוא נחשב לשמו של שד-קוסם כלשהו, דומה לכאלה שעד היום שבטים פראיים מאמינים בהם. ואולם נראה כי לאבראקסאס יש משמעות עמוקה יותר. יכולים אנו לראות בו שמה של אלוהות, שנועד לה התפקיד הסמלי של "הבאת האלוהי והשטני לידי אחדות"...     "הבאת האלוהי והשטי לידי אחדות", הדהדו באוזני דברי המורה. בנקודה זו יכולתי לחבר את הקצוות. הדברים היו מוכרים לי מתוך שיחותי עם דמיאן בתקופה האחרונה של ידידותנו. דמיאן אמר לי אז כי אמנם יש לנו אלוהים אותו אנו מעריצים, אך הוא מייצג רק את מחצית העולם, שהפרדה באורח שרירותי (היתה זאת המחצית הרשמית, המותרת, הבהירה). מן הדין שנעריץ את העולם כולו. כלומר, או שיהיה לנו אל אחד, שהוא גם השטן, או שחייבים אנו בד-בבד עם עבודת אלוהים, לקיים את עבודת השטן. מכאן משתמע כי אבראקסאס הוא אלוהים, שהינו בעת ובעונה אחת גם אלוהים וגם שטן...


יום שני, 16 ביוני 2025

שלמה שפירא: "בעצם יש כאן שתי מלחמות" ל- "עמוס עוז", הוצאת "כתר" 2000, 2001, 2002. על העיוורון / "פלסטין צריכה לבחור"

שלמה שפירא

"בעצם יש כאן שתי מלחמות" ל- "עמוס עוז", הוצאת "כתר" 2000, 2001, 2002.

תוכן העניינים: יהדות או תרבות עברית? / יש כאן שתי מלחמות / הפליטים תחילה / קמפ דייוויד: רגע האמת / בית דו-משפחתי / פלסטין צריכה לבחור / זה הזמן / מעולם לא היתה הבחירה חדה כל-כך / מתנת ערפאת / שניהם יודעים, שניהם מפחדים / פנייה אל כל אדם בעל מצפון ולב / / לא כל ערבי ולא כל מוסלמי / מלא מקומו של ישו בא לירושלים / על העיוורון / מצויר במילים, מסופר בגוונים ובכל עושר האור / יהודה עמיחי, מהפכן ובעל בית / כיוון שאיני בסביבה / בייגה / כמעט בכל אחד מאתנו מסתתר סוציאליסט קטן / בינינו לבין האבדון עומדים גם ספרים / היהודי השורד / "האם כל זה היה כדאי?"

"על העיוורון" - עמוד 73 : מחבר "על העיוורון" הפגין עיוורון מוסרי משווע: מי שאינו מבחין בין דרגות של רוע - הופך להיות משרתו של הרוע.         הסופר ז'וזה סאראמאגו השווה אתמול ברמאללה בין הכיבוש הישראלי לבין "הפשעים שבוצעו באושוויץ ובבוכנוולד". זו המשוואה החביבה בימים אלה על כל האנטישמים בעולם. מחבר "על העיוורון" הפגין עיוורון מוסרי משווע: מי שאינו מבחין בין דרגות של רוע -הופך להיות משרתו של הרוע. הכיבוש הישראלי הוא רע, אבל המרחק בינו לבין פשעי הנאצים הוא בערך כמו המרחק שבין סאראמאגו לסטלין. מי שמשווה בין עוולות הכיבוש לפשעי הנאצים - קורא בעצם לעשות לישראל מה שעשו בעלות הברית לנאצים: להשמיד אותה. סאראמגו מעמיד עצמו לא לצד זכותם של הפלסטינים להיות עם עצמאי, אלא לצד הג'יהאד האיסלאמי, הנחוש להשמיד את ישראל. כאיש שמאל, כלוחם לזכותו של העם הפלסטיני לעצמאות לצד ישראל, אני רואה בדבריו יריקה בפניהם של קרבנות הנאצים, יריקה בפניו של מחנה השלום בישראל ויריקה בפניה של האנושות כולה. (ידיעות אחרונות 26.3.2002)

יו של סאראמאגויריקה בפניהם של קרבנות הנאצים, יריקה בפניו של מחנה השלום בישראל ויריקה בפניה של האנושות כולה.  ("ידיעות אחרונות", 26.3. 2002)

"פלסטין צריכה לבחור" - עמוד 37 : "זכות השיבה" של פליטי פלסטין לתוך ישראל היא צופן ערבי ותיק לחיסול ישראל. צלאח א-דין אינו מסמל שלום, פשרה וו-קיום. הא מצטייר כגיבור שחיטת הכופרים והדיפתם הימה (וזאת - בלי קשר לדמותו ההיסטורית של צלאח א-דין). אהוד ברק משלם מחיר פוליטי מר ומכאיב על נכונותו לפשרות מרחיקות לכת ללא תקדים (מביחנתו).     לאור העובדות האלה, ראוי שאנשי השלום יתמכו עכשיו באהוד ברק במקום לרמוז לו כי עליו לוותר עוד קצת. לא טוב שאחדים מדוברי השלום יוצאים, למחרת קמפ דייוויד, בתגובות שפירושן  הוא "אם לא הושג הסכם - סימן שלא ויתרנו די". אכן כזו היתה בדרך כלל תגובת אנשי השלום במשך שלושים ושלוש שנים, ובדרך כלל היתה זו תגובה צודקת.    לא הפעם.     

גם אם בהסכם השלום עצמו תצעד ישראל עוד צעד או צעד וחצי לקראת פלסטין. הנה כעת- אחרי כישלון קמפ דייוויד - יש מקום לדרוש מפלסטין שתצעד לקראת ישראל...רע מזאת: בעוד שבמשך ימי קמפ דייוויד היתה תזוזה של התמתנות משמעותית בדעת הקהל בישראל (בעיקר באשר לפשרה בירושלים), הנה בעצם אותם הימים חלה הקצנה ברורה בדעת הקהל בפלסטין ובמדינות ערב : הבלטת "זכות השיבה" של פליטי 1948 והצבתה כתנאי להסכם.

שלמה שפירא: "המקלט" ב- "הגיבן מנוטר-דם" ל- "ויקטור הוגו (עברית: דן סואן), הוצאת "מ. מזרחי", 2001 / לה מובא - Le Mauvals. פירושו בעברית "הרע"

שלמה שפירא

"המקלט" ב- "הגיבן מנוטר-דם" ל- "ויקטור הוגו (עברית: דן סואן), הוצאת ספרים "מ. מזרחי", 2001.    

חבצלות לבנות - סמל בית המלוכה הבורבוני, הצרפתי.

אש קנאות - מדורה שנועדה לשריפת כופרים או ספריהם.

דוג'ה - ראש-העיר של וונציה.

ליגה - מידת אורך, נעה בין 2,4-4,6 מילים בארצות השונות.

חי אגדי - חציו סוס, חציו אדם.

שנת כוכב השביט הגדול - אותו שביט שנגדו ציווה האפיפיור קליקסטוס.

חרוז אלכסנדרוני - כולל שש רגליים או שתיים-עשרה הברות.

זקן תיש - מין פרח Salsify.

לה מובא - Le Mauvals. פירושו בעברית "הרע".

סנטר - משגיח על הגבולות שבין נחלה לנחלה. 

"מסמלי המינהל" - עמוד 6 : ...היתה זו התפרצות שנגרמה על-ידי קשת או סוסו של אחד מסמלי המינהל, המבעיט ודוחק להשיב את הסדר על כנו - תמרון קבוע ונקי שהוריש המינהל למשטרה, המשטרה למרקיזות והמרקיזות לג'נדרמריה הנוכחית של פריס.

"המקלט", פרק ב', עמוד 283 : בימי הביניים נתייחדו לכל עיר, ועד ימי לואי ה-12 לכל עיר בצרפת, מקומות המקלט שלה. בתוך מבול חוקי-הענשים והמשפטים הברבריים אשר הציפו רובע פריס שכיניהו במיוחד "הכרך", היו מקלטים אלו כעין איים שהתרוממו מעל לרמת פני הצדק האנושי. כל פושע שנמלט שמה, ניצל. מספר מקומות המקלט במחוז עלה לזה של הגרדומים. קלקלת חוסר-עונש הולכת יד ביד עם תקלת העונש - שני שבושים שנשתדלו לתקן זה את זה. היכלי המלך, מלוני הנסיכים, ועל הכל הכנסיות שמשו כמקלטים. לעתים הוענקה זכות זו לעיר שלמה שנזקקה ליישוב מחדש. לואי ה-11 עשה את פריס לעיר מקלט ב- 1467.        לכשהציב הפושע את רגלו במקלט היה בטוח לנפשו, אלא שניטל עליו להזהר לבל יעזבנו. פסיעה אחת מחוץ לאי המחסה ושב וצלל בים. גלגל העינויים, התלייה, הסד שמרו משמר יתר את מפלטו, השגיחו על קרבנם באין פוגה ככרישים משחרים לטרף סביב ספינה. שיעור נדונים שנצלו כך הפך שיבה במנזר, על מדרגות ארמון, בגן נזירים, באכסדרת כנסיה. כך היה המקלט בית-סוהר משובח ככל מקום אחר שנשא שם זה. לעתים ארע כי צו פרלמנט מחמיר חילל את המקלט והפקיר את הנדון ביד התליין, אלא שמקרה כגון זה נדיר היה. הפרלמנטים נתקנאו בחשמנים, וכאשר נזדמנו הגלימות משני המינים והתנגשו ביניהן היתה יד הכנסיה על התחתונה דרך כלל. מכל מקום, לעתים, כבמקרה רוצחי פטיט ז'אן, התליין של פריס ובזה של אמרי רוסו, רוצח ז'אן וואלרה, גבר הצדק על הכנסיה ובצע את פסק דינו...

שלמה שפירא: "על" - מילה נדחפת לאחרונה וחשובה בחיים שלנו

שלמה שפירא

"על" - מילה נדחפת לאחרונה וחשובה בחיים שלנו 


 "על" - מילה נדחפת וחשובה בחיים שלנו.

 "עלא עיני ועלא ראסי - עלא באב אללה - עאל אילעאל (טוב מאוד)

זה שנים ובימים האחרונים פקעה סבלנותנו (עייל צאבראנה) כי "עלי חמינאי" שמשחק איתנו ולא מנסה לטובתו לשחק עם "עלי דאי ו- "עלי כרימי" כדור-רגל. שיעזוב אותנו עם שיגעונו לפצצה גרעינית. ניתן לשלוח ל-"חמינאי" כל כמות שתידרש מגרעיני עפולה - חסל מעופו מעאפן ומעפוף כרובו.       

בטלוויזיה נאמר, לאחרונה, על מישהי "זמרת-על". אולי היא אותה זמרת שגם רוקדת על שולחנות.

"זמר על אמנון" - אמנון זיו הבן הראשון בקבוצת גבע - קיבוץ בישראל. שם - ה- "שמש ורקיע חברו יחדיו" לשלום.       

אשתי המנוחה עליה השלום הכינה "עלי גפן" ו- "עלי מנגולד" ממולאים - טעימים מאוד.

    

וקבצתי אתכם מן העמים ומארבע כנפות עולם בארץ-ישראל. לעם שלום ולכל אשר לו שלום.

יום ראשון, 15 ביוני 2025

שלמה שפירא: שיר והגנתו / שיר

שלמה שפירא

שיר והגנתו


"הגנה" שרה, " בית"ר שרה ", אצ"ל שרה, מדינת ישראל שרה, אזרחית בישראל שרה...כולנו מנסים להמשיך לשיר גם בזמן ירי טילים מ- אירן .

השיר - כחוט השדרה לאנוש.

גילה שרה, אבישג שרה, הני שרה, רבקה שרה, אלה שרה, אנה מנסה וכמעט שרה, כל אישה מנסה לשיר,... ואם גברות שרות, גם גברים מנסים לשיר.

בכל יהודי מסתתר משורר קטן שמחוטי הגיגיו בוערת בו תמיד אש מלחמה המסתתרת בה בעצם שתי מלחמות : מבינים אותך או לא מבינים אותך...

בהגנתי על שירי - נואשתי לשיר, להסביר ולהסביר - במצוות יד-לפה אני שר מתוכי בתוכי ונהנה מכניעתי לציוץ שירת המתמיד בציפור על עץ השסק בגינתי.

שלמה שפירא: "שרה שילה" - "שום גמדים לא יבואו" - עם עובד בסיוע משרד החינוך, התרבות והספורט. 2006. הקדשה "לאבנר". פרקי הספר : סימונה דדון, דודי ואיציק דדון, קובי דדון, אתי דדון.

שלמה שפירא

"שרה שילה" - "שום גמדים לא יבואו"  - עם עובד בסיוע משרד החינוך, התרבות והספורט. 2006. הקדשה "לאבנר".
פרקי הספר : סימונה דדון, דודי ואיציק דדון, קובי דדון, אתי דדון.

עמוד 11 : מי היה עושה שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק, בית-עבודה- בית-קופת חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה.      האוכל שמתי על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזק בפנים? אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה. אני סופרת אותם מפה שהם כולם שמה רצים למקלט: קובי, חיים, אושרי, אתי, דודי, איציק. אני אומרת לרגליים שלי ללכת לבית, הרגליים שלי לא הולכים. אני על הנדנדה של המגרש משחקים, הרגליים דוחפים את האדמה. יושבת בנדנדה של הילדים אני, מתנדנדת, קדימה-אחורה-קדימה-אחורה, חושך-מצרים. נפלה הראשונה, הורידה את כל החשמל של העיירה. רק המנורות של המושב בהר השני דולקות. כל הבתים שלהם והלולים שלהם עם אור. גם בכפר בצד השני יש להם אור אני יושבת מתנדנדת: היי סימונה מונה מדימאונה היי סימוה מונה מדימואונה. מתי שהנדנדה עוצרת אני אומרת" סימי ידך ביא-אדי אני שא-לך ואת שאל-לי ומתחילה לבכות...

עמוד 46 : מסתובב לי הראש, יותר טוב לי לשכב. לאיפה הולך הראש שלי? למתי שהמזל שלי ושל מסעוד היו כתובים על אותו הנייר. למתי שבאנו למחנה במרסיי, שהיו אומרים לכל משפחה כמה זמן יישרו שמה. היו סופרים את הזמן לפי הסחינה של שבת. היו אומרים לך: אתה יושב פה ארבע סחינות , היית יודע שיש לך ארבע שבועות במחנה, עד שתיקח אותך האונייה. אבא שלי הלך, שימן את מי שצריך, עלינו לאונייה אחרי שתי סחינות. בא גם המזל שלי, שם את היד שלו בתוך החיים שלו ועלו המשפחה של מסעוד על אותה אונייה - ירושלים.      במחנה לא ראיתי אותו ולא שמעתי אותו. באונייה פעם ראשונה שנכנס הקול שלו באוזן שלי. אש, אש הקול שלו. היתה נכנסת האש בתוך האוזן שלי, משחקת אתי. פעם ראשונה שיש לי אש בתוך הגוף שלי...

עמוד 116 : שלושה שרשרות של דגלים היבאתי לאיציק מהמרכז -קליטה בשביל לתלות אותם אחד בחלון בבית ועוד שתיים על העצים בוואדי בשביל להביא את המחבלים עד לדירה שלנו. אני יודע איך רצה שאני יעלה על הקיר של המועצת-פועלים בשביל הדגלים. אין, רק לטאות יכולות לעלות שמה בקיר. המזל שלי שאיך שהוא נפל עלי עם הדבר הזה של הדגלים, היה לי מאיפה להביא לו. באתי לסאלי, הרכזת-מתנדבים של המרכז-קליטה, אמרתי : יהודה מהתחזוקה שלח אותי להביא את הדגלים למועצה, אין לך מה לקרוא לגדעון, אני כבר יוריד אותם.לא עשתה שום בעיות, הביאה לי סולם, עמדה להחזיק לי שלא יתנדנד ועוד בסוף אמרה לי תודה.

עמוד 194 : אמא שלו הולכת. ג'מיל נכנס, עוזר לי לקום. מושיב אותי בכיסא כאילו כלום, שם לי חבילה ביד. לא מדבר. יש לו שריטה קטנה על-יד העין מהגולה של הספה. הפרצוף שלו לא מראה לי כלום. אתה לא יכול לחשוב שזה בנאדם שכמעט הוצאת לו עין. לא יודע איפה הוא שם את הקריזה שלו, איך לא עולה לו הדם לראש, איך הוא מסתכל עלי עם הכחול של העיניים שלו כאילו כלום. אני פותח את הניילון, מוציא מעטפה חומה שכתוב עליה קובי, עם חשבונות בערבית. אני מוציא, מסתכל בדולרים, מתחיל לספור אותם. אחרי אלף אני כבר יודע שכל השבע-אלף שלי במעטפה. אני לא יכול להסתכל בעיניים שלי על ג'מיל. אני מכניס את הדולרים למעטפה ומחזיר לשקית, עזוב את השקית שתיפול ברצפה ומתחיל לבכות לא יכול להפסיק עם זה, כמו ילד...

עמוד 252 : כמו בסיפור חד-גדיא שהתפרק והתבלבל, לא היה אפשר לדעת איך בא אל אבא שלי מלאך-המוות באמצע העבודה. הכל נמצא שם על רצפת הפלאפל, כל אחד היה יכול להרכיב את הסיפור לפי טעמו. אמא פסקה" עין הרע. קובי כעס, אמר שזה בטן השמן שלו שהרג אותו. דודי ואיציק, שהיו אז בני שש ושבע, ראו את הסכין ליד אבא, את השריטה ואת עקיצת הדבורה.    הרופאים אמרו שככל הנראה היה לו דום לב. ילדה הייתי אז, ולרגע דימיתי לראות את הלב של אבא נעמד רק כדי שלא יימשך גם הוא אל הרחבה, אל כל הלבבות שהתמזגו שם ללב האחד המשותף של מפלצת-היחד, נעמד דום ומשאיר את אבא מוטל מת על הרצפה בפלאפל....       נישקתי אותם ואמרתי להם: "אתם יודעים מה, יש לי סיפור חדש, סיפור אמיתי, על המשפחה שלנו."אבל לא רציתי להתחיל במוות של אבא וגם לא מן המקום שאמא הייתה נוהגת להתחיל  "...את הסיפור הזה מספרים מהסוף להתחלה, רק ככה צריך לספר אותו, ואתם בעצמכם הסוף של הסיפור - תראו איזה סוף טוב." ינואר 2000-אוגוסט 2005.


יום שבת, 14 ביוני 2025

שלמה שפירא: חלום וקינמון / שיר בשעת חרום

שלמה שפירא

חלום וקינמון

חלום וקינמון. אל תחלום.

איש ואישה ואיש מתבודדים במדבר

תפוחה שלי - את רחוקה ממני.


תה נגילה-גילה, את טעמו לא שכחתי...

תזמיני? לא תזמיני?


הסתכלי חבובה - פרחי יסמין וקינמון פורחים בגינתי

נכון לעכשיו - גינה לי, גינה לי, גינה יפה וחביבה מחכה לך.

שלמה שפירא: "דן בניה סרי" - "ציפורי צל" הוצאת "כתר", 1988, הדפסה תשיעית 1988. החנות עצמה אף היא אינה עניין למזמורי משוררים. מעט מיני סדקית, פכים קטנים של פרפומריה...

שלמה שפירא

"דן בניה סרי" - "ציפורי צל" הוצאת "כתר", 1988, הדפסה תשיעית 1988.

בספר הקדשה: "לעילוי נשמת אמי הצדקת בתיה בת לאה.

תוכן: אלף נשותיו של סימן-טוב, חייה ומותה של רג'ינה מנסורה, אימא כובשת מלפפונים, היום שבו סגרו את קולנוע "סטודיו".

אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב - מעמוד 9 עד 78 : לא היו ימים יפים יותר לפלורה מאותם ימים שבישרו אותה בנפתלי, לא שנתאוותה, חס ושלום, על בחורים, ואף אותן מחשבות מגונות הממלאות לבן של נשים אחרות לא הפריעו אותה כהוא זה מסדר יומה, אך בשעה שבא לה מפיו של ארוג'אס השדכן שאישה נאה כמותה, בת כ"ד שנים למניין הבריאה, אי אפשר לה מן התורה שתהיה פנויה, מיד התמלאה שמחה על גואלה, ויחד עם אמה גמרו בדעה צלולה שצריך אותו עניין שיענו אחריו אמן..."איך אפשר שנוציא אותה כביום היוולדה"...ישב מול השדכן, וכמותו החל אף הוא מנמנם. דברים רבים ידע בחייו, ועניין זה בפלורה, אף שהיה מן החשובים שבהם, לא המריצו להוציא מים מן הסלע. בן מ"ד שנים וכבר נודע בקרב הבריות אלמן נכבד מאוד. שתי נשים נשא בחייו, ושתיהן, רחמנא לצלן, מתו עליו קודם לידתן. הראשונה, מרסלה, דומה היה מלכתחילה שנבחנית היא, ואף שלא מצאו עליה הרופאים כלום, שמו הבריות לבם לאותו שיעול טרדני שדבק בה מיום שנולדה...ראו האנשים בהסתלקותה רמז מן השמים, או כדרך שהיה נפתלי אומר עליה : "כול היה טוב בה, במרסלה, חוץ מאותו תיקון חצות".       לא כן עלה בגורל אישתו השנייה. זו נודעה בבריאותה המופלגת ובאבריה הגדולים, שאילו אך ביקש, יכול היה בן-ציון הגבאי להעמיד עליהם בבטחה את כיסא הנימולים, ולא כיסא בלבד, שולחן ערוך גם כן, יין וכוסות, צלחות ומינים של בוטנים. כרס מבשילה לתפארת, ונעליה הפלאיות גם הן. מי חכם וידע את מצולתן. עמוקות אף ממקורה של חסידה. כל-כך, שאילו, חלילה, לאחת מהן פרתו של אלקוצר, סנהדרין גדולה לא הייתה פודה אותה מקרקעיתה, לפיכך לא היה ספק בלב איש שאף את זו מצא נפתלי בתולה. אלא שגם בלפוריה זו לא האריכה ימים מצרתה. בוקר אחד קמה ממיטתה, אך שלא כדרכה התלוננה על בטנה...דרכה של האישה "אינך צריך לדאוג", ..."ככה הן כולן, עצלות, מפונקות. ופעמים, אלוהים ישמור, יותר גרועות מהאשכנזיות, רק אוכלות".ועוד הוסיפה מרת שמחיוף בנימה נמרצת, שלפחות עתה לא יבוא עליה בשנתה. משחזר נפתלי לביתו, מחזיק בידו אותם גבעולים בשביל להכין לה תה, כבר שכבה אישתו מוטלת על הרצפה ושתי עיניה קרועות לרווחה. אלמלא הריר שזב על סנטרה היה מאמין ששוב נרדמה.            עתה מהרהר בזו השלישית, החל מתמלא דאגה מרובה, שמא מזל ביש מכלה את נשותיו, או נורא מזה, זרעו נושא מין ארס פתנים המייבש את דמן....       חנותו של נפתלי, ככל שרבות כמותה בירושלים, אינה ממין אותן חנויות המוציאות את בעליהן בקיצור ימים ושנים מן העולם, אדרבא, לאיש זר המזדמן הלום אינה מראה כלל פרצופו של מקום. דומה היא, בקצתה, לסדק צר שנבעה בכתליו של בית מדרש, או כמחילה, למין מנהרה קטנה שכרה לעצמו איזה עכבר בשגגה. כך הוא המקום וכך הם בעליו, שמחים בחלקם, יושב כל יומו על כיסא הקש בפתח חנותו...החנות עצמה אף היא אינה עניין למזמורי משוררים. מעט מיני סדקית, פכים קטנים של פרפומריה, ומדעה שנשא את השלישית אף הוסיף, בשמץ זלזול, אבקות פנים ומשחות לפרצופן של נשים...

שלמה שפירא "כל מקום" - פנקס-כיס להכרת הארץ, פרסומי מטכל / קצין חינוך ראשי בשנת 1961. על "יפו". האוכלוסיה לפי האומדן ביום 31/12/1959 : 1858841 יהודים, 159263 מוסלמים, 48277 נוצרים, 22331 דרוזים.

שלמה שפירא

"כל מקום" - פנקס-כיס להכרת הארץ, פרסומי מטכל / קצין חינוך ראשי / ענף השכלה משרד הביטחון, מהדורת "מעריב" 1962,  (מעודכן עד ספטמבר 1961 במהדורה רביעית. מהדורה ראשונה 8/1953, מהדורה שנייה 7/1954, מהדורה שלישית 4/1956. 
שמות היישובים מופיעים בצורה שנקבעה ע"י ועדת השמת שע"י משרד ראש הממשלה. שמות היישובים הערביים נרשמו לפי חוקי התעתיק המקובלים ולפי שמם המקורי. המעעין שאינו בקיא בכללי התעתיק יחפש את השם גם תחת אותיות בעלות צליל דומה . (במקום ח-כ, במקום א-ע וכדו'). בצד כל שם יישוב שבפנקס רשומה נקודת נקודת הציון שלו בשש ספרות, ובסוגריים רשום מספר המפה בה הוא מופיע.

התקופות בתולדות הארץ כפי שהן מוזכרות בפנקס :     התקופה הפרי-היסטורית ותקופת האבן - תקופת האבן הקדומה, תקופת האבן התיכונה - תקופת האבן החדשה  ///   תקופת הברונזה - הכלקוליתית, הברונזה הקדומה, הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת.     ///   תקופת הברזל-התקופה הישראלית, תקופת ההתנחלות וראשית המלוכה, תקופת המלוכה, תקופת שיבת-ציון 0התקופה הפרסית) : 332-586 לפה"ס (כיבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון).    /// התקופה ההלניסטית .   /// התקופה הרומית-הביזנטית.    ///  התקופה הערבית.  /// התקופה הצלבנית.    /// התקופה הממלוכית.    /// התקופה התורכית.  /// תקופת המנדט הבריטי.    /// 1948 - הקמת מדינת ישראל.

ערכים היסטוריים וארכיאולוגיים המופיעים בפנקס : אוסביוס,  אל-עמרנה,   חיקסוס,  חורבה,    מכתבי לכיש,    מפת מידבא,   תל.
יפו - עיר קדומה המוזכרת בתנ"ך ובתעודות מצריות ואשוריות. יונה הנביא ירד בחופה לברוח באניה תרשישה. בימי-קדם היה נמלה של יפו הגדול והטוב בנמלי הארץ. דרכה הביאו בימי דוד ושלמה ארזים מהלבנון לבניין בית-המקדש. והיא היתה נמל הייבוא של ירושלים. גם בימי עזרא העלו את ארזי הלבנון לבניין בית- דרך נמלה של יפו. בראשית תקופת החשמונאים ישבו בה בעיקר נכרים. היחסים בינם ובין היהודים היו מתוחים. במקרה אחד אף העלו הנכרים את היהודים על אניות וטיבעו אותם בלב-ים. יהודה המכבי יצא במסע-עונשין נגד העיר. שרף את הנמל וערך טבח בתושבים. החשמונאים נלחמו עליה ושמעון עשה אותה לעיר חוף יהודית. מימי יוחנן הורקנוס נשארה בידי היהודים. גם בימי המרד ברומאים ישבו ביפו יהודים רבים. הרומאים טבעו מטבעות מיוחדים לזכר ניצחונם על ספני יפו היהודים. יפו היתה מיושבת יהודים גם בימי במשנה והתלמוד, וחכמים רבים ישבו בה, מצבות יהודיות רבות נתגלו באבו-כביר , שהוא מקום בית-הקברות של יפו העתיקה. נמל יפו היה בעל חשיבות גם בתקופת השלטון הערבי, אולם חשיבותה של העיר גדלה עוד בתקופה הצלבנית, עת היתה בירת רוזנות. קרבות רבים נערכו עליה בין הצלבנים לממלוכים עד שנהרסה עד היסוד ב-1268 על ידי המלך ביברס.   במאה הי"ד חזרה להיות עיר מסחר גדולה ומבוצרת. היא מילאה תפקיד חשוב בראשית ההתיישבות היהודית בארץ, בסוף המאה הי"ט, עת הייתה מרכז העלייה וההתיישבות היהודית. כיום היא עיר אחת עם תל-אביב.

האוכלוסיה לפי האומדן ביום 31/12/1959 :  1858841 יהודים, 159263 מוסלמים, 48277 נוצרים, 22331 דרוזים.

יישובים עירוניים המונים 10000 תושבים ויותר (1.1.1960) :         אור-יהודה 11800, אשקלון 22700, באר-שבע 39500, בית-שאן 10500, בני-ברק 39000, בת-ים 23500, גבעתיים 27500, הרצליה 24600, חדרה 24400, חולון 41700, חיפה 174000, טבריה 20750, טירת-הכרמל 12400, ירושלים 160000, כפר-אתא 14000, כפר-סבא 17400, לוד 20100, נהריה 15500, נס-ציונה 10950, נצרת 25000, נתניה 37000, עכו 24000, עפולה 14250, פתח-תקוה 50000, צפת 10300, קרית-מוצקין 10000, קרית-שמונה 10800, ראשון לציון 26000, רחובות 29600, רמלה 23000, רמת-גן 82000, רעננה 10500, תל-אביב 383000.

הגבולות (שנת 1953) -   אורך הגבולות היבשתיים מגיע ל- 951 ק"מ, והגבולות הימיים ל- 254 ק"מ. שטחה של ישראל קרוב ל- 21 אלף ק"מ. היא מהווה 77%מכל שטח א"י שבגבולות המנדט.

יום שישי, 13 ביוני 2025

שלמה שפירא: "אהרן מגד" - "היינץ ובנו והרוח הרעה" " - "Heinz, his son and the evil Spirit- הוצאת עם עובד - 1976 / להיות בצבא או להיות מחוץ לצבא...כשאני רואה מה אנחנו עושים בשטחים ...

שלמה שפירא

"אהרן מגד" - "היינץ ובנו והרוח הרעה" " - "Heinz, his son and the evil Spirit- הוצאת עם עובד - 1976

סדר הפרקים: המכוורת, טוראי הירש ראובן, מס' אישי 605822, המכתבים, המקהלה, פרשת דיטריך פון ברנהארדט, מקרה התורן, הלגה, הסבר קצר על גב' לוונברג, אמנות האיסלאם, אצל גבריאל, הפרעה בשעה מאוחרת, עדנה בלילה, היינץ צועק, השוד, האב והבן.

מ- עמוד 93 : היינץ מצא מלון קטן בירושלים ועשה בו את שארית הלילה, אך לא עצם עין. הוא ראה לפניו את הנער הגרמני הזה, בן השתים-עשרה, מיכאל, לבוש חליפה כחולה עם כפתורי-נחושת. ובעניבה - כפי שהיה הוא לבוש בהיותו נער בהיידלברג - שערו גזוז יפה, סרוק למשעי, עם פסוקת בצד, והוא בביתה של הלגה. הוא ראה אותו משחק בכדורגל בחצר, מכדרר ורץ, מכדרר ורץ. משחק עם כלב-הזאב הגדול על הדשא שמאחורי הבית, משליך מקל ממנו והלאה וקורא בגרמנית "לאווף! ספרינג! פנג-אוף! האלט!" = רוץ! קפוץ! תפוס! עצור! תופסו בצוארו, מחבקו, מתגושש עמו. ראה את הלגה מביאה לו, על-גבי מגש, מיץ קר בכוס גבוהה, מיישרת בכף ידה את בלוריתו הנופלת על מצחו, ואומרת לו זיית נאך האוז זו קוממן (הגיע הזמן להיכנס הביתה) או את שלשתם נוסעים במכונית לבריכת שורש, לובשים בגדי-ים, טובלים, שוחים, משחקים במים בכדור, צוחקים - גופו המסורבל של דיטריך, שהכרס מתפלצת מבעד למכנסי-הים שלו, גופה הארוך והאלגנטי שלה, גופו החלקלק והגמיש של הנער, שלוש חיות-ים מתעלסות -הוא לא עצם עין כל הלילה.        בשמונה הלך לבקר את אביו, שגר ברחוב שקט ברחביה. הלמוט שמח, אך גם נבהל מעט, בראותו את היינץ. וכששאלו מה הביאו לירושלים בשעה מוקדמת על-כך ענה היינץ שבענין רובי בא, בענין הצבא. ברגע שאמר דבר שאינו אמת, חשב שאולי יהיה זה אמת: אולי ילך אל היועץ המשפטי לממשלה, ייכנס אליו וידפוק על השולחן, יתבע משפט, יתבע טיהור שם בנו, יתבע צדק,     "אתה עושה שטויות, היינץ," הכניס הלמוט את בנו אל חדר-המגורים, שהיה גם חדר-עבודה , חדר מלא ספרים, ציורים וחפצי-אמנות עתיקים. "אתה נלחם בטחנות-רוח"...הלמוט הסתכל בו בדאגה. "עלינו להסתכל בדברים באופן מפוכח" אמר בשקט "רובי הוא בעל-דמיונות, הוא לא מכיר את עולם הממשות. הוא מתנגד לעולם הממשות ...הוא לא מסוגל לקבל אותו!...    "אתה רוצה להחזיר אותו לצבא?"...    הלמוט עבר כבר את שנת השבעים  וחמש - חצי שנה קודם לכן ערך לו חוג ידידיו, מהם שהכירוהו מגרמניה ומהם ממלומדי ירושלים, מסיבת-יובל צנועה, שהשמיעו בה הרבה דברים בשבחו...    "הם הטביעו אות במצחו! סטיגמה!  נצטעק היינץ. "אתה יודע מה זה להתהלך בארץ הזאת עם כתם כזה? לא היה בצבא?...נזרק?...ישב בבית-כלא?...רובי הירש ישב בבית-כלא? פושע?!".    פניו של הלמוט התעננו. הוא תופף על טבלת השולחן.    "הם עשו לו עוול, אני מסכים," אמר.  "אבל על-ידי תיקון העוול הזה, שהוא עוול מבחינה משפטית ומוסרית וציבורית, וזה נכון, אתה תגרום לו עוול גדול עוד יותר!"    "האם לא כולנו לופטמנשכן" = "אנשי-אויר"?, גיחך הלמוט. "הם הרסו אותו!" זעק היינץ.         לומר לך את האמת, היינץ," הרכין עצמו הלמוט לפנים, כאילו לומר דבר-סוד, "אם אינני יודע מה היום הגון וישר יותר, להיות בצבא או להיות מחוץ לצבא...כשאני רואה מה אנחנו עושים בשטחים ...יש לי קשרים עם סוחר-עתיקות מבית-לחם, איש משכיל מאוד, פארוג'י, אנטון פארוג'י, את אביו הכרתי בימי הבריטים...הנה, את זה קיבלתי ממנו עכשיו בשביל חוות-דעת, נשא מן השולחן צלוחית עתיקה, סדוקה, שציורים בקוים כחולים, עבים, היו תוויים בה.       הלמוט הירש היה פרופסור לאמנות האיסלאם בהיידלברג ונתפרסם בספרו "אגדה ואמת בציורי קסר-עמרה". כשעלה ארצה, בשנת 1940, דרך אנגליה (והצליח להעביר הנה את ספרייתו ואת רוב אוספו האמנותי), לא נמצאה לו קתדרה באוניברסיטה העברית. פקיד גבוה במחלקת-העתיקות, סאלים עבודי, הכיר במומחיותו  ונטלו לעבוד למען המחלקה במוזיאון רוקפלר. באמצעות עבודה זו יצר קשרים עם אגודות נוצריות ומוסלמיות, בארץ ומחוצה לה, עם סוחרי עתיקות ואספנים. קשרים אלה עמדו לו גם לאחר קום המדינה: באמצעות אנשי או"ם היה מקבל דברי-עתיקות מירושלים המזרחית, מבית-לחם ומרבת-עמון ומחזירם בדרך זו, בצירוף חוות-דעת מפורטות. בית הממכר הלונדוני סותבי היה שולח לו מפעם לפעם תצלומים של כתובות ערביות ופרסיות, של כלי חרס וזכוכית, של שטיחים עתיקים ומבקש חוות-דעת על מקורם וזמנם ומשלם לו בעין יפה. בישראל עצמה נדרשו לו בעיקר אספנים, חובבי אמנות המזרח...

שלמה שפירא: "יעקב שטיינברג" ילקוט סיפורים, הוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים העברים בישראל - ליקט והוסיף מביא והסברים - גרשון שקד. ספרותנו ממשילה עצמה את משל האדם הדופק בלילה על בית המשפחה ואין עונה לו כי כולם נרדמים על משכבותיהם ללא הקיץ"

שלמה שפירא

"יעקב שטיינברג" ילקוט סיפורים, הוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים העברים בישראל - ליקט והוסיף מביא והסברים - גרשון שקד. וזאת במסגרת "מבחר ספרותנו לעם ע"ש דוד שמעוני. תשכ"ו. (הדפסה שמונה עשרה, נובמבר 1993). "מימי המשוררים הספרדים, או מימי רמח"ל ועד ימינו - ממשילה אל עצמה ספרותנו היפה את משל האדם הדופק בלילה על בית המשפחה ואין עונה לו כי כולם נרדמים על משכבותיהם ללא הקיץ"...

תוכן: מבוא, בת הרב, בין לבני הכסף, העיורת, בת ישראל, מות הזקנה, הסברים ביבליוגרפיה.

יעקב שטיינברג נולד בשנת 1887 בשדה-לבן שבאוקראינה. בן י"ד בא לרודסה והיה מבאי ביתו של ח.נ.ביאליק. שירו הראשון נדפס בשנת תרס"ג (כשהיה בן חמש-עשרה). בשנה ההיא עבר מאודיסה לוארשה והשתתך שם בעיתונות העברית והיידית. לאחר שהיה בקיוב יצא לשוייץ ולמד בברן ובלוזאן. משם חזר לוארשה ונכנס למערכת העיתון היידי "דער פריינד". בשנת 1914 עלה לארץ ישראל והשתתף ה- "הפועל הצעיר" וב- "מולדת". לאחר מלחמת העולם הראשונה יצא לברלין וחזר ארצה בשנת 1925. השתתף בעיק ב- "דבר" ומשנת 1942 מעורכי הירחון "מאזנים". נפטר בשנת 1947...עיקר המוניטין שלו בעברית יצא לו כמשורר ובעל מסות...כתב גם מחזות, גם סיפורים...לפי מקומו בתולדות הספרות יעקב שטיינבר הוא בן לוייתם של פיכמן, שניאור ושמעוני - בשירה, ושל גנסין, שופמן וברקוביץ - בסיפור.

הסיפורים הראשונים: "בת הרב", "בין ליבני הכסף", ו"בת ישראל" הם סיפורי אהבה, שבמרכזם עומדים היחסים שבין נשים טהורות ונוגות לבין גברים מגושמים, שאינם יורדים לסוף נשמותיהן האנינות. "בת הרב" - סיפור חברתי...על יחסים בין גבר לאישה שמתפתחים כשהאישה כבר ב- "יגעת-נפש" - מתמסרת לו, הרה לו ומתאבדת. נמצא שהסיפור אינו אלא מין מיזוג של עלילה  שיגרתית על הנערה התרה לזנונים, הנהרסת בגלל האטימות הרגשיתשל "סביבתה למצבה הנפשי. תיאור הגורל הלא-אישי ההיסטורי תוך גילוי הסתירות ההכרחיות במימושה האנושי של טראגדיה תרבותית תוך גילוי הסתירות שנתהוו בהתפתחותה התרבותית של היהדות המודרנית. שטיינברג נוטה להציב את החויה הרגשית הטרגית לצד הבנאלי- בדרך זו מתמעט הביטוי הטרגי הישיר ומתעצם כוחו הפנימי...הפניית הקורא מעיקר העניין לפן משנ הוא קו אופייני לשטיינברג...   בעיצוב המשפט מתגלה עיקר כוחו של שטיינברג. כוח הדימוי מתגלה בתקיד שממלא הדימוי משמש תחליף לעיצוב האינטרוסקטיבי. במקום להיכנס לפני ולפנים של נשמות-גיבוריו ולפרט פירוט פסיכולוגי פרוזאי, הוא ממצה מצבים נפשיים מורכבים באמצעות הלשון המיטפורית, כמע המכיל את המרובה...

עד כאן נידונו סיפורים, שעיצובם הפיוטי הוא המייחד את נושאיהם. מכאן ואילך נדון בסיפורים המפתיעים גם בעצם בחירת הנושא. מעטים בספרות העברית הסופרים שטיפלו בהעמקה רבה כל כך בחויית היסוד של האדם מול המות, כיעקב שטיינברג. חויה זאת הגיעה לידי ביטוי עז, עד שהיא מציינת את ישותו ואת דרך קיומו של האדם כיצור "מפחד תמיד"...

...ליבני-כסף? מה פירושם? ...אלה ה עצי-לבנה בלתי שכיחים ביותר, שעליהם עין ירוק אפלולי להם מצד אחד ועין הבסף החיור - מהצד השני. יש דברמה מוזר ומושך בעצים כאלה, הם משרים מסביבם אור וצל בבת אחת...    - תובילני שמה, מחר בבוקר? - תקע לי כף, רחימאי!...ושם אביאך אל נערה אשר עין לא ראתה כמוה ! עצלנית ויפהפיה, שתקנית - היא אוהבת רק להקשיב! -- ונבונה בכלל - נערה בלתי רגילה...

יום חמישי, 12 ביוני 2025

שלמה שפירא : לכסיקון לתודעה יהודית - אישים וספרים, הוצאת "מסדה" 1971, תשל"א. על "התקוה - ההימנון הלאומי - כל ההצעות לא יכלו לדחוק את "התקוה" מהמקום אותו תפסה בדורות האחרונים בעם היהודי

שלמה שפירא

לכסיקון לתודעה יהודית - אישים וספרים, הוצאת "מסדה" 1971, תשל"א (הדפסה שלישית 1975). מופיע ביוזמת משרד החינוך והתרבות/המרכז לטיפוח התודעה היהודית. (זה לכסיקון שנעדרים בו אישים ויוצרים ידועים מארצות המזרח).
בארבעה ספרים : הווי ומנהגים, אישים וספרים, ציונות ישוב ומדינה, מאורעות וגילויים בתולדות עמנו.

בודקו, יוסף : (פלונסק, פולין, תרמ"ח/1888 - ירושלים, ת"ש/1940). צייר וגראפיקאי, למד בבית הספר לאמנות בווילנה ובעיקר בברלין (תלמידו של ח.א.שטרוק). בתחום הציור והגרפיקה חתר לקראת סגנון יהודי מקורי ומכאן גם זיקתו לציונות ועיטוריו ליצירות ביאליק, י.ל.פרץ, שלום עליכם, ש. אש ועוד. עלה לארץ ב-1933 ומ-1935 מנהלו של "בצלאל החדש". החיה בציוריו ובעיטוריו סמלים יהודיים מרובים, שהיו גנוזים עד ימיו ועל ידי כך נטה גשר מהעבר להווה. אף הצטיינו עיטוריו לתווי-ספר ("אכס-ליבריס). בקטלוג לתערוכת-זכרון שלו (1940) מצוייה רשימת יצירותיו משנות 1911-1940 (239) במספר, בצירוף דברי הערכה עליו מאת מ. נרקיס וק. שוורץ.

"התקוה - ההימנון הלאומי" שחובר בידי המשורר נפתלי הירץ אימבר מ- זלוטשוב, גליציה, תרי"ז 1856-ניו יורק, תר"ע/1909.
 טיפוס בוהמי, שכל ימי חייו-נוד בגליציה, רומניה, ארץ-ישראל, אנגליה ולבסוף בארצות הברית. פירסם שיריו במשך עשרות בשנים ויצאו בכמה אסופות ("ברקאי", "ברקאי החדש","ברקאי השלישי" ועוד. אולם איננו יודעים בוודאות עד היום מתי כתב אימבר את "התקוה" (שמו המקורי "תקוותנו") של התנועה הציונית ב- "התקווה" והיכן - אם ביאסי שברומניה ואם בירושלים. מכל מקום נתחבר כנראה ב- 1878 ביאסי. שינויים מרובים חלו במשך השנים בטכסט של השיר, החל בשינוי השם וכלה בבית "לשוב לארץ אבותינו וכו", שנשתנה בארץ. שינויים אלה עוררו לא מעט התנגדות בשל אי ההתאמה והמלאכותיות שבהם. אולם לא ניתן עוד לשנות. החלו לשיר את "התקוה" בארץ כבר בראשית שנות התשעים למאה ה-19 והובא לחו"ל על ידי בני הישוב. אולם שנים עברו עד שהוכר השיר על ידי ההסתדרות הציונית כהמנונה, אף ששרו אותו בסיומם של הקונגרסים הציוניים. ההכרה "הרשמית" של התנועה הציונית ב"התקווה" כהמנונה באה רק בקונגרס הי"ח (1933). אף מדינת ישראל עדיין לא אישרה רשמית את ההימנון.           לא פחות מביכה היא הנעימה של "התקוה" . יש שראו בה הדי צלילים שהיו שגורים בפיהם של איכרי מולדאביה ויש שראו בה את המוטיב העיקרי בקומפוזיציה של סמיטאנה והיו שהבחינו בה תפילה של יהודי ספרד. מכל מקום אף בעיה לא נפתרה עד היום. אף במילודיה חלו שינויים במשך השנים. במשך שנים רבות נשמעו הצעות להחליף את "התקווה" בהימנון אחר, אולם כל ההצעות לא יכלו לדחוק את "התקוה" מהמקום אותו תפסה בדורות האחרונים בעם היהודי בעולם, לרבות חללי השואה, שלפני קיצם היתה שירת "התקוה" בפיהם. ספר על "התקוה" הוציא מנשה רבינה 1968.

שלמה שפירא : מהספר ", שרה שרה (שsרה)" ל-"רונית מטלון", ספריה לעם, הוצאת עם עובד", 2000 / ...לתוך המים המבולבלים והעיקשים שלא מכירים בריבונותם של כללי הפיסוק והתחביר

שלמה שפירא

מהספר "שרה, שרה" / (שsרה) ל- "רונית מטלון", ספריה לעם, הוצאת עם עובד", 2000, הספר מוקדש ל- נילי זיידמן

יש ציטטה מ- מתי י"ב 34 "ילדי צפעונים איכה תוכלו לדבר טוב ואתם רעים כי משפעת הלב ידבר הפה".

עמוד 28 : " - אבל את אכלת כבש...החלה, דווקא, הרבה יותר עדין...זה מוזר שמישהו אוהב כבש ולא אוכל טלה...מרסל...איך היא יכולה לאכול טלה כשלתינוקת של אחותה קוראים כמו כבשה קטנה בעברית, טליה...

עמוד 30 : - שנאה יש בכל מקום, אינס. תראי את הלה-פן הזה שיש לנו כאן. חברים הכי טובים שלנו כאן בשכונה הצביעו בשבילו בבחירות , את מכירה אותם, פיליפ וז'נבייב...    - לכל אחד יש את הפאנאטים שלו, אומא אלאן. תאמיני לי, דודה אינס, כשאני רואה את הדתיים האלה שלכם ומה הם עושים, אני מתבייש שאני יהודי. - אני כבר שכחתי מהבושה, נאנחת אמא,...רק כאב יש על כל הצעירים האלה שהולכים מסכנים על כום, על כלום, מהצד שלנו ומהצד שלהם, היא ממלמלת    - צריך בכל זאת למצוא דרך לדבר איתם, לתת להם להבין שמלחמה ופרובוקציות האלה נגד הערבים לא יביאו את ישראל לשום מקום.      - לדבר איתם?...אין מה לדבר איתם, אנרי. הפאנאטים האלה, רק כוח הם מבינים, רק כוח. כל הגוף שלי רועד כשאני חושבת על המנוולים האלה עם הספר תורה שלהם יעני, אתה רואה? כולי רועדת. אחד אחד הייתי שורםת אותם, אחד אחד.        אלאן פניו מתאדמות פתאום, הוא מניע את ראשו מצד לצד בתוך הצווארון, חסר אוויר, מושך מלפנים, להרחיב. נעזוב את הוויכוח הזה, אינס, תעזבי, הוא מםטיר בקושי. אלאן כובש את עיניו במפה, מקרצף משהו בציפורנו, אני אנסה להשיג עוד פעם את הרב,  הוא אומר. לבסוף, אישתו אמרה להתקשר בשלוש...

עמוד 76 : ...היא שיגעה אותי עם העבודות האלה: כל שני וחמישי היתה מגלה משהו "חדש לגמרי" ו"מחדש". לאחר שעבדנו ימים, שבועות לפעמים, על נוסח מוסכם כלשהו, היתה מתקשרת פתאום , מחריבה הכל במחי יד: זה לא עומד מה שעשינו עופרי, אני חשבתי על זה. "חשבתי על זה" לא בישר טוב, שום דבר טוב. זה בסדר, ניסיתי לצנן קצת את התלהבותה, שונאת את עצמי על תפלותי. זה בסך הכל עבודה סמינריונית, תפסיקי לנפח את זה. לא היה לה שום חוש כלפי מידה או גבולות, שום חוש: עשרים הסירים של הלשון והמחשבה ביעבעו ורתחו אצלה על הכיריים בו בזמן, כל הזמן. נתקפת סחרחורת, צריך היה לתרגם אותה לעברית או , שסבר אורי. "פשוט להחליף לה את הראש". לבושה באיזו חולצת טריקו מהוהה שהביאה לה לדבריה "מזל", מעשנת בשרשרת ורוטטת מרוב ספלים של קפה שחור אמנותי, היתה מתיישבת אל שולחן המטבח - מפליגה, רב-חובל חיגר בספינה טרופה, הרחק, לאן שלוקחת הרוח, לתוך המים המבולבלים והעיקשים שלא מכירים בריבונותם של כללי הפיסוק והתחביר, ברעיון שיש לו המשך או סוף, בדימוי שיש לו זיקה למדומה כלשהוא, או במשפט שיש לו לפחות מראית עין מהוגנת, שדומה לאזרח העולם ולא למטען צד.    כל זה היה מצחיק מאוד אלמלא סבלה כל כך: בקושי מאמינה לעצמה,אני רוצה לראות אתכם באים עם התפיסות האלה שלכם לשירים של אמילי דיקינסון...

עמוד 207 : היא מפסקת את אצבעות הרגליים, מורחת לכה: אני אסע איתו לשפרעם מתישהו, לבקר את המשפחה, אולי בשבוע הבא ניסע.      - הם ישמחו מאוד, אני אומרת, שרועה על בטני למרגלותיה, על השטיח, בוחנת בדל עיפרון מתחת לספה שהתעטף בקורי עכביש ואבק סמיך: בתור מה תבואי לשם, ידידת המשפחה?      - אני אבוא בתור עצמי, לא בתור משהו. למה צריך להגדיר מי ומה אתה כל הזמן?...לראשונה חשבתי שאי אפשר לפגוע בה. עם הזמן נטלה לעצמה התחושה הזו תוקף של ודאות ניצחת, פנתה נגדי, ממחישה מרחק אטום שהתייצב בן שתינו, חוצץ כמו הודעת פיטורים.

עמוד 266 : היא קיפלה בדקדקנות נייר סיגריות מוכסף לרצועה צרה וכרכה סביב אצבעה. בשערה הקצוץ, הבחנתי נזרעו אניצי שיבה, מעל לאוזניים. קול רך מאוד, נשי, הודיע על משהו במערכת הכריזה של שדה התעופה. מה עשית עם תצלומי הישנeים בעזה? נזכרתי פתאום. היתה לנו עוד רבע שעה להרוג.      -איזה ישנeים נשאה את עיניה.    - אלה שצילמת בעזה לפני כמה שנים. -כלום,  הם במגרה.  -את רוצה אותם? שאלה אחר-כך, כשצעדנו לעבר שער העלייה למטוס... במגירה, ישeנים, הוסיפה בחיוך רחב...

עמוד 87 : ...הן יצאו השכם, הגיעו למחסום ארז במונית עזתית שהמתינה להם בתחנה המרכזית בתל אביב. אמא ריטטה כולה "ושלא תחשבי שמפחד, מהתרגשות." בדרך קשרה שיחה עם עדנאן, הנהג, דודנו של סמיר שהיה ידידה הקרוב של שרה בעזה ואיש הקשר שלה . הוא רצה שתדבר עוד ועוד, לא חשוב על מה - מזמן לא שמע ערבית מצרית יפה כזאת. אמא קרנה: הביקור כבר נראה לה מוצלח מאוד, במחסום עצרו אותם חיילים, הציצו פנימה, הלכו, חזרו, הציצו פנימה, ביקשו מעדנאן את רשיונות הרכב, הלכו, הסתודדו, הציצו פנימה, מאיפה אתן? שאלו בסוף. שרה התקחשה, הציתה סיגריה: מתל אביב. אמא הוסיפה בנדיבות: אני מ- ליד פתח-תקווה, מה באתן לעשות כאן? שאל אחד מהם. ביקור, השיבה שרה קצרות. בעזה? שאל.      - בעזה. הוא הציץ בתא המטען: מה זה החבילה הזאת? מדפים שהבאתי לחברים, אמרה שרה, סתם מדפים מעץ. הוא קרע את עטיפת הנייר, בחן את המדפים.     -טוב, גירד בעורפו, מהסס קצת, יש לך אתה חמישים שקל קנס, פנה לעדנאן.     -על מה? נזעקה אמא. על מה יש לו חמישים   - על עישון במונית, אסור לעשן ברכב ציבורי.   - מי עישן?  - היא, הצביע לעבר שרה, היא עישנה קודם.    אמא פרצה החוצה. הדם עלה לי לראש, סיפרה . היא אחזה את החייל בשרוולו: אתה השתגעת, תגיד לי? שרה ניסתה למשוך אותה פנימה , לתוך המונית: תעזבי אינס, בואי לא נסתבך. איזה להסתבך? רתחה אמא: כבר הסתבכנו. החייל היה נבוך קצת מפני שער השיבה שלה : תירגעי גברת, זה החוק...סביבות שתיים עבר שם סוף-סוף איזה קצין. סיפרו לו את הסיפור...משך בכתפיו: סעו, אמר...

יום רביעי, 11 ביוני 2025

שלמה שפירא: "אהרן חוטר-ישי" - "עורך-דין ההגנה מספר" - הוצאת "גשר", ספרונים בעברית קלה, תשכ"ד / בקיץ 1946 גלו הבריטים את מחסן הנשק הסודי של ה"הגנה"/כל משפט קטן נהפך מיד לענין פוליטי...

שלמה שפירא

"אהרן חוטר-ישי" - "עורך-דין ההגנה מספר" - הוצאת "גשר" - ספרונים בעברית קלה, תשכ"ד, מהדורה שניה

התוכן: מבוא, עדי הראיה, פצצה בסמטא, שלושת העצורים, עליה ב' בארגז של מכונית.

את הדברים, שעליהם אני מספר בספר הזה,הוצאתי מן התיקים של המשרד שלי, תיקי משפטים מן השנים שלפני קום מדינת-ישראל. בשנים ההן הייתי אחד מעורכי-הדין של ה"הגנה", וטפלתי במשפטים שונים של אנשי ה"הגנה".       הימים ההם היו לנו ימים של מלחמה בלתי-פוסקת בשלטון הארץ ובחוקים שלו. הכל יודעים, שיש פעמים שדברים שהם נכונים וצודקים בזמן שלום, יכולים להיות לא צודקים ולא נכונים בזמן מלחמה, ולהפך. מי שקורא על המשפטים האלה חייב לזכור, שאנו נלחמנו אז מלחמה קשה מאוד, ושזאת היתה מלחמה בין  כוחות מאוד לא שווים: מצד אחד התנועה הציונית והישוב העברי הקטן בארץ-ישראל, ומן הצד השני - האמפריה הבריטית והצבא שלה, וכל מדינות ערב, שבריטניה ארגנה אותם ב- "ליגה הערבית". תפקיד הליגה היה להלחם נגד הצהרת-בלפור ונגד הבית היהודי הלאומי.       את המלחמה נגדנו ניהלנו בכל מיני דרכים, ואחת מהן היתה דרך החוק והמשפט. חוקי הארץ היו אנטי-ציוניים ואנטי-יהודיים, ואפילו בתי-המשפט לא היו ניטרליים. גם בהם לא יכולנו לקוות תמיד לצדק. כל משפט קטן נהפך מיד לענין פוליטי...המצב הזה נעשה קשה יותר ויותר עם "הפקודות לשעת חרום". פקודות אלה לא הבדילו בין תוקף לנתקף...לשוטרים ולקצינים היהודים במשטרה הבריטית , שרק מעטים מאוד שמעו עליהם ויודעים את שמם - אני מקדיש את הספר הזה.

עמוד 11 : באחד מימי הקיץ של שנת 1938, בשעה ארבע אחרי הצהרים, עמדה על כביש תל-אביב חיפה קבוצה של שוטרים ערביים מזוינים. הקצין המפקד עליהם היה גם הוא ערבי. באותה שעה נסע על הכביש אוטובוס של "אגד", שבא מתל-אביב. כאשר התקרב האוטובוס, הרים הקצין הערבי את ידו, וצוה על הנהג לעצור. הנהג עצר.    אלו היו ימים של מתיחות גדולה מאוד. שבוע לפני כן התפוצצה פצצה בשוק הערבי בחיפה...חמשת השוטרים והקצין צוו על נוסעי האוטובוס לרדת. עשרים הנוסעים - גברים, נשים וקבוצה של סטודנטים - קמו מן המקומות שלהם ויצאו אחד אחד החוצה...אחד הנוסעים היה צעיר ובקשתי ממנו שיאמר לי אמת כדי לעזור לו...הנער לא נבהל כלל, הוא צחק: האם נראה אני בעיניך טיפש כזה? הרי אתה יודע כמוני, שהכביש במקום שעצרו אותנו ישר לגמרי. ראינו את השוטרים עומדים ומחכים לנו ממרחק של שמונה מאות מטר לפחות, האם חושב אתה שישבתי וחכיתי עד שיעלו על האוטובוס לפני שהוצאתי את האקדח והכדורים מן הכיס?    לא היו כיסים כאלה...הנער לא יכול היה לעשות תנועה כזו...     "אין אנו מאמינים לעדים שהביא התובע. הנאשם זכאי ויצא לחופש מיד.

עמוד 22 : העדויות בוימו על-ידי המשטרה. כל ערבי העיר בטבריה יודע את האמת. אבל אם המשטרה אסרה דווקא יהודי, סימן שהכל מותר, סימן שהמשטרה עם הערבים. אם ימצאו את הצעיר היהודי אשם, יתחילו פרעות בעיר נגד יהודים.     - בני לא זרק את הפצצה!  התחילה האם צועקת ובוכה. הוא הלך לעבודתו, וכאשר הפצצה התפוצה נבהל וברח. רצו אחריו ותפסו אותו, ועכשיו הם אומרים שהוא זרק אותה...

עמוד 31 : בקיץ 1946 גלו הבריטים את מחסן הנשק הסודי של ה"הגנה" בקבוץ יגור. הם נבהלו מאוד כאשר מצאו כל-כך הרבה נשק חדש וטוב אצל היהודים, והתחילו מחפשים גם בקבוצים האחרים...     ו"בשבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, אסרו מאות אנשים ועצרו אותם במחנות לטרון ועתלית. בין האנשים האלה קוו למצוא את מפקדי ה- "הגנה", שטביעות האצבעות שלהם היו על הנשק מיגור...        כאשר ביקרתי במחנה העצורים שבעתלית...ניגש אלי אחד העצורים. היה זה אליעזר, חבר קיבוץ גבת והגזבר של הפלמ"ח...שמענו שבשבת יעבירו אותנו מכאן למחנה רפיח ...עד שבת מוכרחים להוציא מכאן את השלושה. אסור שיפלו בידי הצבא או הבולשת. ידעתי יפה מי הם השלושה , שאסור להם ליפול בידי הבולשת: היו אלה שלושה מפקדים מה"הגנה", טביעות האצבעות שלהם היו על הנשק שמצאו ביגור...     מה דעתך על מכונית-המשא?...עם בוקר החלטתי: מוכרחים לנסות להוציא את השלושה במכונית-המשא ...היתה הצעה ומפקד המחנה ידע, שלמחרת בבוקר מעבירים את האנשים לרפיח. הוא שמח שה"קיבוצניקים"האלה עוזבים את המחנה שלו ורצה להראות להם מעט רצון-טוב לפני הפרדה. אחרי שיחה של חצי שעה הסכים לשתי הבקשות האלה....      "נהג מכונית-המשא מסכים להחביא את השלושה בין הארגזים הריקים...בין הארגזים הריקים הכינו מקום...הראשון השני השלישי נעלמו...אף אחד איננו יודע ואיננו רואה מה עושים כאן, וגם לא אתה. אם יתפסו אותך, אני אגן עליך במשפט - כי לא ראית ולא ידעת כלום. אבל אם תעמוד כאן ותראה הכל, איך אוכל להגן עליך?...

יום שני, 9 ביוני 2025

שלמה שפירא: "יגאל לב" - "ערום מתחת לגלימה" (רומן), הוצאת א. לוין אפשטיין, 1971. איך מצאתי את הנער שהביאני אל אהבתו המוזרה, אהבת גברים?

שלמה שפירא

"יגאל לב" - "ערום מתחת לגלימה" (רומן), הוצאת א. לוין אפשטיין, 1971

בספר הקדשה: "לאבא, המשורר, לזכרו." - אביו של יגאל לב הוא "אברהם לב (בכתב יידי - לעוו) - 1910-1970 היה משורר יידי, איש קיבוץ גבעת השלושה, חתן פרס קסל לספרות יהודית יפה ב-1960. בווילנה השתייך לחבורת"יונד וילנה".

הרומן נסב על מקרה שכל שופט יכול להיתקל אי פעם בתיק פלילי הנושא פרשיה דומה לסיפור המוצנע בחיי השופט עצמו, והרי אין השופטים מלאכים וכבשר ודם הם נתונים לפיתוי ולו אך בימי נעוריהם. שופט דן במאות ואפילו אלפי תיקים החושפים לפניו יצרי לב אדם ישרים ומעוותים, נתונים במלכודת הפתאים שטומנים להם החיים. היש זכות לאדם לשבת על כס-המשפט ולדון בגורלם של אחרים, אם אין בו עוז לשפוט את עצמו? הרקע לרומן הוא עולמו הדרמטי של בית המשפט. זה התיאטרון האמיתי ועל כן האכזרי ביותר.

עמוד 34 : ...איך מצאתי את הנער שמאז לא ראיתיו עוד, כיצד נפגשנו שנינו במכונית הדוהרת, לאחר רדתי מגג "בית המעלות"? מה הביאני אליו, אל עיניו החומות והנבונות, אל צחוקו העדין ואל אהבתו המוזרה, אהבת גברים? אני, שמעולם לפני-כן ואחרי-כן לא השתעשעתי באהבה כזאת. אני שקניתי לי במשך הזמן שם כמאהב הטוב של כל הנשים. אבל היום אני יודע כי כל אלו אינן אלא מלים. אותה הרפתקאה ארורה היתה טמונה בי כגרעין דומם עמוק עמוק באדמה, שלפתע הוא מצמיח גבעול ירוקה אל השמים. ההרפתקאה הארורה הצפונה בי, אותה התאוה הרוחשת בקצות אצבעותי, שפתי ושורשי שערי, והופכת אותי לגוש של יצרים. אותה תאוה דחפה אותי הסקרנות בימי ילדותי לגעת בברזל מלובן או בחגורה רטובה שהכנסתי לתוך תקע חשמלי. היום, כשהגברים לבושים בגדים נשיים, מצמיחים שיער ארוך, ונוהגים בגינוני נשים, שוב אין הדבר נשמע כה מוזר. היום אין לדבר המשמעות שהיתה לו אז. באותה ירידה עמוקה, מטה-מטה, אמרתי בלבי כי מן-הסתם עליתי אי-פעם לרקיע השביעי, שהרי אני יורד ויורד, ואני מגיע אל התחתית.

עמוד 236 : ..."מה האשמה?" שאלתי בתמהון, כשראיתי כי בתיק המונח לפני עמודים לבנים בלבד.    "מה חשוב מה האשמה? אם התביעה ראתה צורך להעמידו לדין, סימן שהוא אשם, לא?"     "אבל לשם מה אתם צריכים להביאו בפני השופט?"   "כדי לעשות את זה חוקי". צחקתי. "מה טעם יש למשפט בלא פניו של הנאשם, בלא שמו ובלא אשמתו?"  "הטעם הוא שיושב שופט ודן אותו למאסר. זה מספיק".   "למי?"   "לציבור"   "איזה ציבור?"   "הקהל שיקרא מחר את פסק-הדין שנפסק לאיש שפניו מכוסים בשק, מה איכפת לקהל שמו של האדם, עבירתו? הקהל מתייחס בכובד-ראש רק לגזר-הדין של בית-המשפט, החותם המכובד שלך מעניק לכל העסק את ההכשר"...   התבוננתי בנאשם. הוא היה לבוש חליפה כהה תפורה היטב. קומתו קצת למעלה מן הממוצע. עמד שקט. ידיו שלובות על חזהו. רק אצבעותיו פחדו. הכרתי את מחול הפחד הזה של האצבעות המשתעשעות זו עם זו, או ננעצות בשולחן הנאשמים השחור, כמנסות למצוא אחיזה מוצקה על משטח הלאכה החלק. ידעתי את משחקן של הידיים, כשהן נאבקות כחיות מבוהלות זו עם זו ולא יכולתי להסיר את מבטי המהופנט מהידיים הלבנות... 

עמוד 244 : עכשיו ידעתי שהוא שלהם. שוב אין לי חלק בו. שלעולם לא יהיה לי חלק בו. חייב היה לבוא המשפט הארור, כדי לבאר לי זאת, כמו לתלמיד התופס את תלמודו אט אט. חייב היה לבוא המשפט, כדי שאבין עד כמה נסחף הכל. נתלש ממני באכזריות, כרוח המעיפה את קנה-הקש שבידך שמורטת ומותירה את היד ריקה.    הכל נסחף, הכל התמוטט.     חוה, אורי, המשפט, הקריירה, הכנות שלי, עולמי המוסרי. נותרתי על חוף-הים, כשלידי רק דינה...השמש העלתה סילון חד ודק של אור...עד שננעץ בגופה של דינה. "בוא..." "לא עכשיו, אני צריך עוד לגנוז את פסק-הדין. להכין את כתב-התפטרותי מכהונת השופט...נדהמתי מהקלות שבה קיבלתי את החלטתי ותמהתי על השמחה שירדה עלי להרקידני, כאן על החוף הלבן, באור ראשון של בוקר.

שלמה שפירא: החיים בישלו בישול ארוך מאוד

שלמה שפירא

החיים בישלו בישול ארוך מאוד

כל חיי נסיתי לאכול בעצמי כי אחרת עמדו בתור לאכול אותי (במשפחה ובעבודה...)

בעיראק - מזל האח היה קשור למזל האחות. קודם - האחות תקים משפחהה ואחר כך האח מקים משפחה. "האחות הגדולה" במשפחה היתה כמו אימא. על פיה גם יישק דבר. ובחיים הקשים שבישלו אותי בישול ארוך מאוד, אחותי הגדולה היתה הפנס שהאיר אותי.

נסיתי לחיות ולאכול בעצמי - אחרת יעמדו בתור לאכול אותי. כך או כך הערכתי מכל בני משפחתי את אחותי הגדולה - היא הבינה אותי כאשר כל בני המשפחה לא הבינו אותי. שרתי תמיד בלבי "אוחתי אלכוברה מה אחסנהה..." (היה קיים שיר כזה) -  "אחותי הגדולה כמה טובה היא..." 

הבוקר שלחה לי ידידה, שהיא גם  ממשפחתי שהתרחבה, התייחסות מ- "היסטוריה להמונים" ושם נכתב: " בבריטניה נמצא מאובן של איכתי-זאור גדול ושלם באורך כעשרה מטרים, היה כנראה זוחל ימי גדול מאז והוא בן 180 מיליון שנה...איכתיוזאורים היו בראש שרשרת המזון של תקופת היורה".

בתהייתי קשרתי את "איכתי" ל- "איכתיוזאוור" - איכתי חביבתי . בעיראק - מזלו של אח להתחתן, היה קשור שקודם כל אחותיו יתחתנו ולי אצה הדרך להתחתן ובני משפחתי התנגדו ועברתי מספר שנים קשות בחיק משפחתי ורק אחותי הגדולה הבינה שזה רצוני ורציני ולא ארפה וביקשה מכולם לא להתנגד ולזרום עם רצוני. 

בשנים האחרונות קשה לי לבקר ולהתפלל ליד קברי משפחה. באחד הביקורים בבית-עלמין תהיתי על - "מה כל האבנים הקטנות על הקברים שמניחים אותם - אשכנזים משאירים אותם על הקבר ועיראקים מסלקים אותם לאחר ההתייחדות עם המת בקבר - אמי היתה אומרת שאם האבנים יישארו, נשמת המת לא תוכל לשוב למרומים ואולי (אני חושב) גם לים היורה שביורה העמוקה מאוד בתוך ליבת לב האדמה.

יום ראשון, 8 ביוני 2025

שלמה שפירא: "העוקץ" ל- "רוברט ווברקה" / רומן מתח, תרגם לעברית: אליעזר כרמי, הוצאת ספרים "יהושע אורנשטיין -יבנה", 1974 / גם על סלנג הנוכלות

שלמה שפירא

"העוקץ" ל- "רוברט ווברקה" / רומן מתח, תרגם לעברית: אליעזר כרמי, הוצאת ספרים "יהושע אורנשטיין -יבנה", 1974

ספר מתח על פעולה חסרת תקדים לרמות את המאפיה ולהישאר בחיים. סיפורם של הנרי גונדורף המסתתר מה- אפביאי וגוהני הוקר המחפש שוב דרך למעשי הנוכלות שלו כדי לפרוע חשבון ולנקום באחד מאילי עולם הפשע המאורגן ובכוחות משותפים יוצאים למבצע מסוכן. על פי החוק האמריקאי, פושע חמור שגבר נידון פעמיים על ידי בית המשפט ונתפס, חוזר לסורו בשלישית - יישלח למאסר-עולם כדין חסר-תקנה

התוכן: חלק ראשון - שיקאגן 1936. חלק שני - המתכונת. חלק שלישי - הקרס. חלק רביעי - המעשיה, חלק חמשי - החסימה, חלק ששי - העקיצה, גם על נוכלות כמקצוע, גם על סלנג מקצועי בנוכלות.

עמוד 213 : מ- סלנג הנוכלות: "התנדף" - הסתלק, ברח. "להלביש" - להערים בתעלול מחוכם על הזולת. "להתלבש" - לכפות את רצונך על זולתך, להכריח, לתפוס, להטריד. "גילה" - ביצע גניבה, מעשה-כיוס, או כל תעלול-אונאה אחר. "להתקפל" - להסתלק, לסגת, למשוך את היד מרעיון או מעשה. "קרס" - מעשה הפיתוי ההתחלתי המגרה את קורבן-האונאה להצטרף לרעיון כלשהו. "מתחסל" - מתאהד, נהרג. "גדולים" - כינוי לשטרי-כסף בני אלף דולרים כל אחד. "עקיצה" - רגע השיא בתעלול-אונאה, פיסגתו של מיבצע-נוכלות, השלב בו נפרד הקורבן מעל ממונו. לעקוץ - להוליא את הכסף מידי הקורבן המרומה. "לגרוף" - להרוויח כסף, לגנוב. "נוגסים" - לוקחים במרמה, סוחטים, מקבלים חלק. "מאורה" - כינוי לכל מיבנה, חדר מגורים, מסעדה, מועדון. "מיזללה" - בית-אוכל זול, מסעדה עממית. "חמישיה" - כינוי לשטר של חמשה דולרים. "עשיריה" - כינוי לשטר של עשרה דולרים. "סתום" - קהה חושים, בעל מחשבה מוגבלת, נעדר שנינות. "ירקרקים" - כסף מזומן בדולרים יחידים. "הרימו" - גנבו, הוציאו במרמה, אסרו, פגעו לרעה. "חלבו" - גבו דמי-שוחד, קיבלו בדרך אונאה, סחטו. "לעבוד" - לרמות, להוליך שולל, לשטות בזולת. "נתפסו-בשלישית" - רמז לפושעים מועדים, "כפתורים" - אנשי משטרה, בלשים. "משתלף" - מתחמק, בורח, מושך-ידו מעיסקה. "נתח" - חלקו של שותף-למעשה, הסכום המגיע לו מתוך שלל-הפשע. "מאורגן" - כל מה ששייך לארגוני הפשע ועיקר הכוונה - המאפיה. למחוק - לרצוח, להוציא להורג. "מחיקה" - הריגה, רצח. "ניירות" - כינוי לניירות-ערך, מניות, שטרי-כסף, שלל-הפשע. "מרובע" - ממוסד, חסר חוש-דמיון, שאינו מבין תמריצים וערמומיות. "מרשרשים" - כסף מזומן. "מקרר" - בית-הכלא.

מ- עמוד 134 : "מדוע לא סיפרת לי עד כה על אודות שניידר?" שאל גונדורף, שעה שבילי שטפה את הפצע בלחיו, במים ובמטלית-תחבושת שבידה. "חשבתי שהצלחתי להתנער ממנו," הפטיר הוקר במשיכת כתף. "ובכן, אחרי שאיבדת אותו - - מצאת אותו מחדש," אמר הנוכל הזקן ברוגזה, "ובמוקדם או במאוחר ניאלץ לעשות משהו בנידון."    "איי, הוא סתם סחטן זול. במשך שנים רדף אחרי לותר ואחרי, תפס אותנו בפינות-רחוב וניער את המרשרשים מכיסינו."  "כמה הוא דורש?"   "שלושה גדולים." גונדורף נהם בשאט-נפש: " זה נקרא אצלך 'סתם סחטן זול'? "  "אל תדאג," חייך אליו ג'והני, "אני אקפיד להתרחק מהשטח  שלו. השפשןף שהיה לי היום יספיק להזכיר לי שלא להראות את פרצופי."    גונדורף הניע בראשו, מהורהר, ואמר: "נראה מה לעשות -- --" ואז נאנח עמוקות ושינה את הנושא: "טוב. ספר לי עכשיו איך הלך לך עם לוניגן, אה?"    

*** קיד טוויסט וג'. ג'. סינגלטון החנו את המשאית מול הכניסה הראשית של מרכז-המיברקה. השעה היתה - עשרים לפני ארבע. טוויסט ישב אל ההגה. מעל לחליפת איש-העסקים ההדורה שלו לבש עכשיו סרבל-צבעים שכיסה לגמרי את בגדיו המשובחים. הסרבל והכומתה שלראשו היו מרובבים בגוונים שונים של צבעי-שמן. סינגלטון היה לבוש כמוהו, ... ואילו על דפנות המשאית התנוססו המלים: האחים קלייטון, קבלני צבע ושיפוץ. עסקיהם של האחים קלייטון היו חלשים במקצת, בשבועות האחרונים. אי לכך שמחו שניהם כמוצאי שלל רב כשהוצעו להם שלושים דולרים אשר תמורתם היה עליהם, בסך הכל, להשאיל לשני הנוכלים את המשאית על ציודה ואבזריה - למשך שלוש שעות, בערך...

שלמה שפירא: "סיפורי העיר העתיקה ל- "עזרא המנחם", הוצאת "עם עובד" 1968 / בכרמו של ידידי הותיק עבדלטיף אנו לנים הלילה /ולעיניה נגלה דינר של זהב

שלמה שפירא

"סיפורי העיר העתיקה ל- "עזרא המנחם", הוצאת "עם עובד" 1968. עזרא המנחם נולד בתרס"ח בסקופיה שביוגוסלביה ועלה לארץ בגיל רך. ילדותו ונעוריו עברו עליו בירושלים העתיקה.

סדר הסיפורים : אבי, בית משולם בירושלים, עפר הארץ, בסוד קדושה, ערירי, חיים אחרונים, הדינר, ימי שיבה, האלמנה ריקה, בשביה של תורה, שכונת בתי מחסה, בין גשם לחמה, הגבאי, מקלו של סומא, חכמת הנחש, שליח מצוה.

חכמת הנחש (עמוד 203) - סיפורו של ר' חיים הירושלמי : שונים היו הימים ההם, לפני חמש וחמישים שנה. שלא כימינו אלה, הסוערים והמבולבלים, היו המתינות והדממה מנת חלקם ונקל היה לו לאדם להרהר במעשיו של הקדוש-ברוך-הוא.    הנה שלהי אלול אלה טבולים היום בריחות שהיום נעלמו ואינם. וברגע זה עולה באזני קול דהרתם של הסוסים אשר משכו בכרכרה שהסיעתני עם שחר מירושלים לחברון. הכרכרה היתה מחופה כילה, כנפותיה מופשלות לה ובתוכה חמימות נעימה. זולתי נסעו בכרכרה כמה ערבים שהיו עטופים בגלימותיהם, פניהם מחותלות ועיניהם אחוזות תנומה. דומיה שררה מסביב. קול הזוoג בצוארי הסוסים פעם במין עגמומיות שלבי נענה לה בדמעה.     אני נסעתי אל דודי אחי-אמי, ר' יעקב זלמן, שהתגורר שנים רבות בחברון, איש בעל-נכסים שם שכל משאו-ומתנו עם הערביים. דודי אחי-אמי חיבב אותי מאוד, שכן היה חשוך-בנים. בבואו לפרקים לירושלים היה משפיע עלי רוב טובה. על גבי חמורו הקטן, משני צדי האוכף, היה תולה סלי נצרים גדושים כל טוב, פירות וירקות ממינים שונים - מתנה ויקר לבן תשוקתו. כשהגיעה הכרכרה עד פרברי חברון כבר הפציעה השמש. מתחת לערפילים כחולים ונמוכים ביצבצו גני-ירק, כרמים גדושים אשכולות ענבים רענניים ובשריים...עד מהרה נמצאה הכרכרה ליד ה"חאן"...עוד אני תוהה שמעתי קול דודי קורא בשמי "חיים, חיים, גש הנה1". הפכתי פני כה וכה, אולם דודי זה בל ייראה ובל יימצא. לפתע ניערני מישהו בכתפי. אך ראו זה פלא: חזותו של דודי היתה ממש כחזות אחד הערביים. קפטן בלוי היה כרוך לו על גופו ועל ראשו חבוש תרבוש מעוך ודהוי...   דודתי ציפה-לאה - עליה שמעתי מפי אמא שלב חנון לה אף-על-פי שהחיים המeרו לה מאוד - קיבלתני בסבר פנים יפות שעמדו בסתירה לתוגת פניה שכמשו בלא עת...תוך כדי אמירה פרשה מחצלת קטנה על רצפת החצר וערכה עליה כל טוב מאכל ומשקה. לראשונה הגישה לפי פיתה דקה-שחומה, חמימה וריחנית , הקרוי בערבית "עיש-תנור", ועליה נתחים של גבינה מלוחה, אחרי כן שמה לפני פינכת-עץ ובתוכה בצלים לחים, קלופים, טבולים במים, שעורם כעין החלב, ולצדם זיתים זערערים-ירוקים, צפים בשמן ומתובלים פלפלים, ולבסוף כד-חרס מלא וממולא לבן (לeבeן) נוזל-חמצמץ, שגושי שמנת וחמאה צפים בתוכו. אכלתי בתיאבון...    כאן המתינה לנו עגלה מחופה יריעות גדולות - כיסוי מפני חומה של השמש..."ולאן אנו נוסעים , חיימקה, יודע אתה?..."אל הכרמים, דודי" אני עונה במין צפצוף של צפור רכת-כנף..."הוי, רחימאי פעוטי, וכי לנת מימיך תחת כיפת השמים, אה ?"..."ובכן, בכרמו של ידידי הותיק עבדלטיף אנו לנים הלילה, תחת השקמה, כן הוא המנהג אצל בני ערב: בעונת הבציר יעזבו משכנותיהם הרחוקים והצפופים וילכו אל כרמיהם הרחוקים וילינו עד שתכלה העבודה, עד כי יבצרו את הענבים האחרונים בהתקרב הקיץ לסיומו."גפניהם מתמכמשות בהתקרב הקיץ לסיומו."      לאחר נסיעה של שתי שעות...פסענו לאטנו לבתי-הכפר. עוד מרחוק שמענו את קולו של עבדלטיף הקרב ובא אלינו, קול רם ונשא. עבדלטיף היה בעל קומה ורחב-גרם ושמחת פגישתו עמנו היתה גלויה ותמימה. לאחר לחיצות-ידים וברכות הדדיות מן המצח אל החזה נלוינו עמו אל חצרו השרויה בצלה של תאנה עתיקה ורבת-פארות...         שוכב הייתי בלי זיע ועיני נעוצות בתקרה הגבוהה..."דודי,דודי," בקע קול המיה מקרבי, "הבט וראה דודי, משהו זוחל שם, מעל לראשי..."...ובסבר של סוד ותעלומה ובקול חשאי אמר עבדלטיף: "הנחש חזר לקנו, אל מאורתו בחביונו של הסל שמעל ראשינו. זה ימים הוא מתגורר שם, עם נחשים קטנים אחרים - עולליו. יומם ולילה יהיה עמהם לשמרם מכל רע. עלינו, בני-האדם, יגנו הנחשים הללו, סגולה הם לנו, סוד הצלחתנו, וחלילה לנו להניסם מהבית, חלילה לנו להרגם, חס לנו לגמול להם רעה, כי מיד ישיבו רעה תחת רעה, שנוקמים ונוטרים הם הנחשים..."...

"הדינר" / עמוד 101 : דודי ר' שלמה חי מרבית חייו בחוצה לארץ, בגולה. חיים אלו לא היו חיי שפע כלל וכלל. פרנסות שסיגל לו הפכו לפירורים...שפתיו היו נעות לסירוגין, כמו יצקו מלי-תחינה בחשאי. הכל תהו ותמהו - מדוע לא נתקיימו המלאכות בידו? לא נתאחז אף באחת מהן. מחלוקת היתה נטושה בקרבו בין כמיהתו לתורה, לתפילה, ובין כורח-החיים לעסוק בדברי-חולין, במשלח-יד, לצורך הפרנסה. לא עלתה בידו של דודי לשקוד על שניהם כאחד, כמעשהו של ר' יוחנן הסנדלר. ביטול-תורה זה הכרוך בעקב הפרוטה, הפך הכל לעראי...כנות-רוחו, צדקתו - אלה היו בעוכריו...היו רואות עיניו את העולם במראה עקום ומטושטש...    אך באותם הימים נמצא לו לדודי עסק חדש, שלא עסק בו מעודו. היה לשולחני, פורט ומחליף מטבעות. חנות קטנה היתה לו בכיכר-השוק...כמה מעלות מנה דודי בעסק זה שבו נאחז. במלאכה עצמה  לא דבק בה שמץ של אבק או סירכה...הוא היה מסב כל היום על-גבי שרפרף בחנותו, ספון בפינה, ואצבעותיו מגלגלות בלי הרף מחרוזת-ענבר צהובה...שמש ואורה המציפות את חנותו הרעיפו עליו נמנום, מעין שקיעתם של מאויים, של תאוות. דומה היה דודי באותם ימים כמו שלם לבו עם החיים , עם העולם.     אולם דודי ר' שלמה נשא כל ימיו את עיניו לירושלים. אפשר שישיבת-עראי זו בגולה היא ששימטה מידו כל פרנסותיו, התישה את גופו, הפקיעה קניניו וחמסה ממונו. אף התעסקות זו של שולחני העניקה לו מקצת רוחה, מעין נשימה קלה. הוא היה מצפה כל ימיו לשעת-סגולה, כדי לעקור את עצמו מן הגולה. בימים ההם הגיע תורו לשרת בצבא השולטן. הנה ניתן האות...הגיע העת לעקור , אנוס היה בגזירת המלכות להניח הכל במקום שבתו, לא ליטול עמו דבר. ערום ודל ובקול שופר של גאולה המנסר בלבבו - עלה דודי ר' שלמה עם בני-ביתו לירושלים...          באו ימים שבהם היה דודי ר' שלמה מביא לחם לפי הטף ותבשיל חם רתח בקדרתה של רעייתו...מוות זה שנחת במפתיע על דודתי וילדיה הרכים...מי יסוכך עליהם בכפו החמה?...הנה חלפה שנה מיום שמת עליה בעלה. הגיעה העת להקים מצבה על קברו, הכרוי ללא מחסה מגשם וסערה בהר הזיתים. נמלכה בדעתה למכור את מיטלטליו של בעלה, לבושו ובגדיו, לצורך החובה והמצווה, ציפתה בסתר לבה כי הבריות יגמלו חסד עמה ויתנו לה תמורת חפציו סכום שיספיק לה להקמת המצבה. הוציאה מלבושיו ועמדה תחילה לפשפש ולבדוק בכליו, באמתחתו, שמא נותר בהם דבר-חפץ נשכח, מזכרת קלה. כבר בחשו אצבעותיה ותרו בכל כליו ולא נמצא לה מאומה. אולם אותה שעה שלפתה בידיה את אחרון בגדיו, חזיה בלויה מיושן, שהיתה לפנים מפוארה, נתקלו אצבעותיה במין דבר קשה שהיה חבוי בשוליה.האשה נפעמה מאוד. ביד רועדת התירה את הדשים האחויים, ניתקה את הפתילים, ולעיניה נגלה מטבע עתיק-יומין, נשכח, נוצץ באור רחוק ורב - דינר של זהב.

יום שבת, 7 ביוני 2025

שלמה שפירא: נתמזל מזלי / שיר / 26/2/2009

שלמה שפירא


נתמזל מזלי

 

 

נתמזל מזלי :

 

במקרה פגשתי נפש טובה 

 

כנור הגון עם קשת

 

מטבעות מלותיה חמים/חמות גם במדבריות אנטרטיקה

 

מנגינותיה לא השריקו כדורי-סרק

 

זירֵי-דפנתהּ שירים ושערים

 

שירי-אהבתה רבידים על צוארי בכל ראשי החדשים .


26/2/2009 18:25

שלמה שפירא: באיזה לב אתה חושב...אלוהים עדי כי לא מצאתי את שאהבה נפשי / 19/2/2009 06:48

שלמה שפירא


באיזה לב אתה חושב


 

באיזה לב אתה חושב

 

באיזה לב אתה בוכה

 

באיזה מלאך אתה נגאל

 

געגועים רק מעטפת להתחקות אחר מה שהיה

 

מה שהיה היה

 

מה שיהיה בחלומות-שוא עסקינן .


 

אלוהים עדי כי לא מצאתי את שאהבה נפשי


19/2/2009 06:48

שלמה שפירא: "אמי מציירת" - ספר שירים - בהוצאת "עקד" - 2008 - הוזמנתי לערב ספרותי במכללת לוינסקי ב- 15.12.2008/ אביבה דורון אמרה "אני מברכת אותך על הידידים הרבים שמפרגנים אחד אל השני"

ברכה רוזנפלד

"אמי מציירת" - ספר שירים - בהוצאת "עקד" - 2008

 

הוזמנתי לערב ספרותי לרגל הופעת ספר השירים החדש של ברכה רוזנפלד

"אמי מציירת"

הנחתה את הערב - חנה יעוז

דברים על הספר - אביבה דורון

                         איתמר יעוז קסט

                         רפי וייכרט

קריאה אמנותית -  עמית מאוטנר

קטעי מוזיקה     -  דניאל גלאי

 

האירוע התקיים בערב יום ב' (15 בדצמבר 2008) במכללת לוינסקי

הוצגה גם תערוכה מיצירותיה של לנה פיינבורג-ליליינהיים בכניסה לאולם

 

 

המנחה חנה יעוז אמרה "... ברכות לברכה על ספרה היפה שלה ומשלה ושל שלה " ."... יש כאן סמביוזה של אמא ובת ב"מערכת של כלים שלובים" שמצד אחד הציורים והפסלים הריאליסטיים של האם חברו לרעיונות האבסטרקטיים של הבת וכך נוצר משהו חדש שממנו אפילו ניתן לראות את הביוגרפיה של האם ...

 

אביבה דורון אמרה "אני מברכת אותך על הידידים הרבים שמפרגנים אחד אל השני" ....הספר דן ביחס בין אם ובת (נושא שמפרנס המון ספרים והרבה סרטים) , אבל כאן הוא מיוחד בגלל "חרדת המשושים" – החרדה להכנס לעולם ההוא בגוון מסויד ומתוך חשש לאותם נקודות מבט של זמן ממרחק של זמן , בנגיעה רגשית שונה ובהצטלבות משושית של נקודות מכיוונים שונים ... וכך לעשות-בלתי את האפשר ...

 

איתמר יעוז-קסט ציין שכאשר הגיע הספר לידו לעריכה , "הספר מאד מנופה" .

באותה הזדמנות העיר משהו על עריכת שירה וציין שלאחר של כחמישים שנה ועוד שנה מגיעים למסקנה שאולי לא צריך לערוך שום דבר , אם כי "שבגיל צעיר חשבתי שצריך לערוך כל דבר והאמת נמצאת באמצע" . "ולגבי ברכה מספיק שהייתי אומר חצי מלה והיא קולטת מה שעורך רומז ומקבלת או שלא מקבלת ..." . בכל מקרה עורך מחפש בכל ספר המגיע אליו את ייחודו . ובספר הזה יש ייחוד והצדקה וודאית בגלל השתקפותו בפנימי ביצירתי ולא רק באיסטטי – תופעה מעניינת של שלוש השתקפויות שחשובה דווקא כאן כשעוסקים בנושא השואה וחשוב לעסוק בה ממרחק ומהמעטת המצב , וכך מתקבל העידון והיופי בספר ...

 

רפי וייכרט ציין "ספר קודר וחיוני וגם עירני וחי " ... האם המציירת והבת השרה

ידעו להלחם ולשרוד ו"יש כאן נצחון האמנות ורוח האדם " ...

 

ברכה ציינה מספר דברים שהחשוב מכולם הוא יחסה לקשר שבינה לאם " אנחנו התערבבנו ולא נפרדנו עד היום " .

 

וכאן ברצוני להעיר שלוש הערות צדדיות שחשבתי עליהם בסיום הערב  :

 

המלה "אבסטרקט" נשמעה הרבה בערב הזה ולפעמים כמה מהן היו מיותרות , שהרי

שירה מתעסקת ב"אבסטרקטיה" ומי כמשורר יודע עד כמה המשורר הוא

"טרנספורמטור" ש"מבזבז" את "החומר הגס המציאותי המתייסר" ו"מעשיר"

את "הרוח העדינה המשתקפת והמפנימה" גם יחד .

 

אני מאמץ את אמירתה של ברכה רוזנפלד ש"משורר וגם סופר חייב לכתוב לפי

הקול שלו והחיים שלו" . וזה דבר טריויאלי שהרי ה"אני" השר-הכותב הוא שעושה

זאת . ואם יש "אני מזוייף" ניתן להרגיש ב"שר- כותב" המזויף . וטוב שלא תהיה הכללה , אלא ברור לגופו של שיר או ספור . מה שכן צריך להדגיש ששיר מן החיים , בדרך כלל הוא אמיתי ולא מזויף ובספר שלפנינו שהוא שירה שקשורה קשר הדוק לנושא "השואה" ,שירה זועקת וזועקת מן החיים של אם שעברה את השואה ושל בת שעברה על בשרה את השלכות אימות השואה , "התרגום-השירי" הוא אמיתי ולא מזויף .

 

נושא בפני עצמו הוא ציון מושגים ואמירות פילוסופיים על ידי דוברים בערבי ספרות ושירה . אני אוהב את "הנישה הפילוסופית" המתלווה שמרעננת את הערב אבל , לדעתי , לא מספיק מובנת באותם ערבים , כי פילוסופיה הוא ענין רציני שעל כל משפט אפשר לקיים מספר ערבים של דיון ועיון . גם עם "אקסיומות פילוסופיות" צריך להזהר , אלא אם כן נאמרות כדי לסבר את האוזן . נכון שמשורר יכול "לצייר" רעיון פילוסופי באופן מוחשי וכל משורר יש לו את המוזיאון הפילוסופי הפרטי המוחשי שלו , אבל הוא רחוק מאד מן הפילוסופיה בהא הידיעה , שלה יש את ההיכלות העמוקים שלה הדורשים זמן וידע .

 

שמחתי עם הוצאתו לאור של ספרה החדש של ידידתי ברכה . איחולי הצלחה לפרגונו למכירתו ולציונו בבמות הספרות !